מבחינה תיאורטית ישראל הנה חברה מיליטריסטית בה נשים נותרות בשוליותן, כלומר החברה הישראלית מושתת על ערכי הצבא, הביטחון שאלו ערכים גבריים ביסודם. נשים נותרות בשוליותן לאור ערכים אלו.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בפסק הדין אליס מילר נ שר הביטחון ואח כפס"ד מכונן של השוויון בצה"ל וכן בשירות נשים לאורך ההיסטוריה.

צה"ל נועד להגן על ביטחון המדינה ועל שלמותה, כאשר אי היציבות הביטחונית מדגישה את חובת הפרט לשרת בצה"ל ולהגן על העם והמשפחה. מלבד זאת לצה"ל מקום חשוב ומרכזי בתרבות ובחברה הישראלית.

מבחינה חוקית, על פי חוק הביטחון.  חובת השירות לצה"ל חלה על כל אזרח ללא הבדל דת , זהות , גזע או לאום. בדיקת סוגית השרות הצבאי במדינות אחרות מלמדת כי במרבית המדינות מופעל עדיין גיוס חובה לשירות צבאי.

בתקופת היישוב, בטרם הקמת המדינה,  למול מודל זהות גברי של חלוץ ולוחם עמדה זהות הנשית, שעיצובה היה מלכתחילה אמביוולנטי ובעל מסרים כפולים: מצד אחד, רטוריקה אידיאולוגית על שוויון, ומצד שני שמרנות וקיפוח במציאות.

התומכים בגיוס הנשים לצבא סברו כי החברה החדשה מחייבת שוויון חברתי בכול התחומים וביניהם גיוס הנשים לצבא באופן שבו לא יקופחו ויקבלו במסגרת הצבאית יחס שוויוני בכול הקשור לתפקודן הצבאי.

זהותה החדשה, הנטולה מכל תכונה נשית מסורתית אף מתוארת בלשון זכר, כ"טיפוס של איש חדש", הוא המודל הראוי. אימוץ המודל הגברי על ידי הנשים אפשר את התנערותן מהמודל הנשי המסורתי, את נטישת "הבית", את המהפכה המיוחלת ואת שיתופם במאבק לקראת התחייה הלאומית הארץ ישראלית.

שירות הנשים בפלמ"ח כנשים לוחמות ושיתופם במאבק הלאומי נתפס לא רק כמילוי של חובה לאומית אלא גם כמאבק למימוש עיקרון של שוויון המינים .

לאורך שנים עלה הטיעון העיקרי בנושא זה והוא כי המשטר המגדרי של צה"ל, מקיים ומנציח את התפקיד שיועד לנשים כדבר מובן מאליו – להיות "עזר שכנגד".  הצבא מעדיף את הגברים, שואף להתמקד במהות ונשען על כוח המחשבה והתכנון. ומאחר שנשים הן בעיקר גוף וצורה, הרי נגזר עליהן להידחק לשולי ההוויה הצבאית ולקבל תזכורות חוזרות ונשנות לכך שאפשר לוותר עליהן