הפרישה מצה"ל מקבילה במידה מסוימת לפרישה מוקדמת. הפרישה מתאפשרת כאשר הארגון ממשיך במתן קצבה מוקטנת מהשכר למשך מספר שנים מוגדרות (5-10 שנים) וזה מהווה תמריץ לפרישה. הפרישה המוקדמת מאפיינת עובדים הנמצאים בשיא פריחתם ואף לעתים הם אלו הפונים לקריירה שנייה.

מטרתו של המחקר הנוכחי הנו לבחון האם וכיצד פנסיה צה"לית מאפשרת פיתוח קריירה שנייה?

על פי מחקרים קיים גידול במספר הפרופסיונאליים הבוחרים בקריירה שנייה[1]. מעבר לקריירה שנייה רווח בקרב אנשי צבא, כאשר אנשי הקבע המסיימים את שירותם בגיל 45, ומוצאים את עצמם באמצע החיים עם מעבר לקריירה חדשה

הגורמים המנבאים קריירה שנייה בקרב אנשים צבא : גברים ונשים הם אותם גורמים עצמם. אילוצים משפחתיים אינם משפיעים על שיקוליהן של פורשות צה"ל לפנות לקריירה שנייה. המעבר לקריירה אזרחית, מושפע, בדומה לגברים פורשים, מנתוני ההון האנושי, מתחושת "התרוקנות מצברים" ומהרשת החברתית.

בישראל, באופן מיוחד, בה קיים צבא קבע, הדורש שירות ארוך יחסית , תהליך ההסתגלות עלול להיות קשה וארוך. מחקרים שנערכו אודות הסתגלות קצינים אמריקאים טענו כי הניסיון אותו רכשו הקצינים בעת שירותם הצבאי, עזר להם להיקלט בסקטור האזרחי, אך גם נמצא כי מרבית הפורשים עוסקים בתחומים זהים בהם עסקו במשך שירותם הצבאי.

המניעים לבחירה בקריירה חינוכית הם:

1. קריירה חינוכית וצבאית כמשימה לאומית : קיים דמיון בין הצבא והסקטורים החינוכיים.
2. מערכת הירארכית – קצינים פורשים טוענים כי הצבא גם מקנה חופש לקציניו ומעודד שיתופיות וכי  ההירארכיה המוקפדת הסטריאוטיפים  הנלווים אליה מאפיינים את יחידות הקרביות.
3. המורים חסרים ניסיון מנהלי כאשר הופכים מועמדים למנהלי בה"ס.
4. סטאטוס וכבוד בשדה חינוך : אף על פי שהצבא בישראל איבד מיוקרתו המעבר של קצינים פורשים לשדה החינוכי משפר את הסטאטוס והכבוד של המקצוע החינוכי בחברה ישראלית.