הגישה המסורתית לדיני החוזים, התעצבה במהלך המאה התשע-עשרה בבריטניה, ולפיה החוזה הוא ביטוי משפטי מחייב היוצר מסגרת משפטית מחייבת. לפי תפיסה זו, כיוון שהצדדים לקחו על עצמם מרצון אחריות מלאה לחיובי החוזה, האחריות החוזית היא מוחלטת.

העבודה הנוכחית בוחנת כיצד באה לידי ביטוי האחריות לפיצויים בשל הפרת חוזה, סיכול וקיזוז בדיני חוזים בדיני ממונות או הקודקס האזרחי.

צד שנטל על עצמו התחייבות חוזית מחויב לקיים את החוזה או לשלם פיצויים בגין הפרתו. לעומת זאת, הגישה המוסרית לדיני החוזים מבוססת על הפן הערכי של הבטחות. כלומר, האחריות החוזית היא איננה מוחלטת, בעיקר באמצעות השימוש בעקרונות ערכיים דוגמת מוסר, תום לב והגינות. הגישה המוסרית פחות מחמירה בהקשר לאחריות החוזית, להפרת החוזה ולסיכולו.

בישראל עם החלת מערכת המשפט, נחקקו דיני חוזים ובכלל זה נחקק חוק החוזים הכללי, חוק התרופות, חוק החוזים האחידים ועוד מספר חוקים בהקשר לדיני חוזים. בהמשך הוכנסו חידושי חקיקה הכלולים בדיני החוזים והם עיקרון תום הלב והצדק.

העבודה הנוכחית תבחן כיצד באה לידי ביטוי האחריות לפיצויים בשל הפרת חוזה, סיכול וקיזוז בדיני חוזים בדיני ממונות או הקודקס האזרחי.

לצורך בחינת שאלת המחקר הוצגה ספרות משפטית, חקיקה ופסיקה המתייחסת לתזכיר חוק דיני ממונות או הקודקס האזרחי בהקשר לדיני חוזים ובכללם: פיצויים בשל הפרת חוזה, דיני סיכול, תיחום הנזק על פי סעיף 10 לחוק התרופות, פיצויים בשל הפרת חוזה וסיכול וקיזוז בדיני חוזים.

המטרה היא לבחון כיצד באה לידי ביטוי האחריות לפיצויים בשל הפרת חוזה, סיכול וקיזוז בדיני חוזים בדיני ממונות או הקודקס האזרחי והאם חוק דיני ממונות מוסיף, או גורע מהוראות החוק דיני החוזים והתרופות הקיים.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי חוק דיני ממונות או הקודקס האזרחי, מטרתו יצירת מהפכה בחקיקה האזרחית ושינוי המשפט מיסודו, כאשר ההתפתחות בחקיקה האזרחית האוניברסלית צועדת לדרישת יתר קואופרטיביות בין צדדי החוזה, והעברת כללי חוק ברורים. בכלל זה פרק התרופות בהצעת חוק דיני הממונות משקף ניסיון להפוך את דיני התרופות מאוסף של דינים ספציפיים אשר נספחים לענפים שונים של המשפט המהותי לענף משפטי אחד, אוטונומי ושיטתי.