גולדברג ראתה בסיפוריה וביצירותיה כ"משקפיים", נקודת מבטה ותפיסות אודות החיים ובני האנוש שהיא מספקת לעולם. באמצעות סיפוריה, לאה גולדברג ניסתה  להביא את הקורא לראייה מחודשת ומדויקת אודות החוקים הנצחיים הפועלים בחיי האדם. העבודה הנוכחית עניינה במאפייני העצב ואכזבה שבסיפוריה.

הסיפורים מציגים עצב, דימוי עצמי של הסופרת, כאבה והבעת הכאב בשירים ובסיפורים.  הנושאים בהם בחרה היו  חברות,  אהבה, בדידות, געגועים וטבע, אלו קיבלו נופך משמעותיה ביצירתה ואלו היו הדברים היו חשובים בעיניה  כסופרת בעצת רגשות עמוקים ועצבות קודרת. סיפוריה מעלים השקפת עולם פסימית, העולם מעורר אשליות ומנפץ אותם, אשליה ולאחר מכן אכזבה וחוזר חלילה, אך מדובר בתופעה אנושית וטבעית שיש לקבלה.

תולדות חייה אשר סוקרו בספרות וכן בסרט אוטוביוגרפי, מלמדים על אישה בודדה, אישה שלא חוותה אהבה, אישה אשר התאהבה בגברים שלא החזירו לה אהבה, אישה שחיה עם אמה עד למותה. אומנם היו לה חברים, אך היא נותרה בבדידותה ובעיצבונה אשר השתקף בשיריה ובסיפוריה.

הסיפורים מבהירים את רחשי ליבה כלפי בני האדם כלפי הרוע, כלפי חוסר הרעות בין בני האדם, חוסר האחווה והשיתוף, חוסר הנדיבות וטוב הלב.  הסיפורים משקפים את העולם מזווית ראייתה הפסימית ולכן מדובר בתמונה עצובה וקודרת.