שנים רבות ילדים בעלי צרכים מיוחדים חונכו במסגרות נפרדות ונבדלות ממערכת החינוך הרגילה, אך בעשורים האחרונים, עקב חקיקה ופיתוח תובנות חברתיות, ילדים בעלי צרכים מיוחדים מתחנכים עם בני גילם במערכות החינוך הרגילות. מגמה זו מכונה "שילוב" והיא המגמה המרכזית המאפיינת את החינוך המיוחד במאה ה-21

מטרת המחקר הייתה לאפיין את התרומה שיש לסוג הכיתה על מסוגלותם העצמית של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים.

הבעיה היא שתלמידים עם צרכים מיוחדים הולכים לעיתים לאיבוד בכיתה המשלבת וכן לא זוכים לטיפול נכון בהתאם לצרכים שלהם. למורים הכשרה לא מספקת בהתמודדות ולמידת ילדים בעלי צרכים שונים וילדים בעלי צרכים מיוחדים מתקשים להשתלב בכיתה הרגילה על כן,  העבודה הנוכחית תבחן האם קיים קשר בין  סוג הכיתה (משלבת/ חינוך מיוחד)  לבין מסוגלות עצמית בקרב תלמידים עם צרכים מיוחדים  לתפיסת המורים?

התנועה לשילוב ילדים / תלמידים עם מוגבלות במסגרת החינוך הכללי החלה להתעורר בשנות השבעים והניעה את המדינות לפתח וליישם מדיניות תעניק הזדמנויות חינוכיות לילדים עם מוגבלות. מטרת השילוב הייתה להבטיח לילדים עם מוגבלות את האפשרות ללמוד בסביבה רגילה ולקבל שירותים מתאימים ללקות

איסוף הנתונים במחקר הנוכחי נעשה בעזרת שני כלים כמפורט להלן: שאלון דמוגרפי, שאלון לבדיקת המסוגלות העצמית של הילד בעל הצרכים המיוחדים אשר פותח על ידי שרר ואדמס (Sherer & Adams, 1983).

ההשערות שנבדקו היו כי יימצא קשר חיובי בין מסוגלות עצמית לבין סוג הכיתה, כלומר תלמידים בכיתה משלבת יציגו מסוגלות עצמית גבוהה יותר לעומת תלמידים כיתת החינוך המיוחד. השערה שנייה טענה כי יימצא קשר חיובי בין השכלת המורה לבין מסוגלות עצמית של התלמידים המשולבים, כלומר השכלה מוסמכת של המורה מגבירה את מסוגלותם של התלמידים המשולבים.