סקירה ספרותית זו עניינה בנושא: עוני בקרב קשישים.
מהקמת המדינה עד אמצע שנות ה־ 50 נתפס העוני בישראל בעיקר כמחסור בצרכים חומריים חיוניים. מכאן גם גובשה המדיניות החברתית כבאה לתת מענה לצרכים החומריים הבסיסיים של אזרחי המדינה. המדיניות החברתית התמקדה במתן מענה לצורכי דיור, תזונה ובריאות בסיסיים. כמו כן, נקבע כי הקצבאות לזקנים, לאלמנות וליתומים ולנכים תהיינה אחידות וברמה שתספיק לכיסוי הוצאות המחיה המינימליות. לקראת המחצית השנייה של שנות ה־ 50 , נקבעה מכסה אחידה של הצרכים החיוניים כשהם מתורגמים לסכומי כסף לאוכלוסיות נזקקות שונות. תמיכה זו הוגשה רק למי שהוכיח שהוא עני למעשה, כאשר שיעורי התמיכה היו זעומים ביותר. בשנות ה-60 נקבעה רמה של מינימום הנחוץ למחיה, כלומר ננקטה הגישה היחסית לעוני. במחצית השנייה של שנות ה־60 משרד הסעד תופס את תפקידו כפעילות לצמצום הפער המתרחב והולך כתוצאה מהעלאת רמת החיים של האוכלוסייה, בין השכבות הנחשלות ובין כלל תושבי המדינה וכן הקלת הסבל האישי והחברתי. בהתאם לכך במהלך שנות ה-70 הורחבו שירותי הרווחה עבור הנזקקים. עם זאת, בשנות ה־ 80 המדיניות החברתית החלה להצטמצם והשירותים החברתיים נסוגו לאחור. כפועל יוצא מכך שנות ה-90 התאפיינו על עלייה בשיעור העוני היחסי במדינה.