מרבית תושבי העולם חשופים לאירועי ספורט ותחרויות ספורט כמו כדורגל, פוטבול, רוגבי, הוקי קרח וכדומה. על מנת להגיע לחשיפה כה נרחבת עושה הטלוויזיה והתקשורת שימוש בהיבטים אנושיים דרמטיים, ריגושים ותוקפניים וכך היא מושכת את הקהל הרחב.

עבודה זו עוסקת בסוגי אלימות מקובלים בספורט ואופן טיפול התקשורת בהם ובנוסף מובא מבט ביקורתי על תקשורת הספורט הישראלית .

תחרויות הספורט נוצרו להנאת המשתתפים והצופים, לשם הפעילות הספורטיבית ולמתן אפשרות להביא לידי ביטוי את ההישגיות, והתחרותיות הטבועים באדם, יחד עם זאת התחרויות מעוררות את האלימות של המשתתפים והצופים כאחד.

הגורמים המעודדים את האלימות בספורט הם: ההזדהות הקולנית עם הקבוצה האהודה המעניקה הרגשת שייכות, הפעילות ב"המון", המאצ ואיזם, הנטייה לקיצוניות ולהתלהמות, שנאת זרים ועוד.

תופעת האלימות הולכת וגוברת בענף הספורט ולתקשורת ובעיקר לטלוויזיה תרומה נכבדה לכך.

בישראל בעידן הקפיטליסטי , קבוצות הספורט אינן עוד בגדר קבוצות שכונה או קבוצות המייצגות ערים ואף לא תנועות חברתיות, פוליטיות שעל טהרן הן קמו. כיום איילי הון אשר ידם בפוליטיקה ובכלכלה בזכות הונם לרוב יחפצו לשעשע עצמם בניהול ובבעלות קבוצות ספורט לשם תחביב (כדוגמת "גד זאבי ובתו" בענייני בית"ר ירושלים). להשלמת המשימה או אולי "המזימה" יתקשרו עם עורך עיתון או מדור ספורט שלו גם אינטרס זה או אחר אשר ללא ספק יקדם את תחביביו ואת האינטרסים שלו.

בעידן הספורט הגלובלי בכלל ובישראל בפרט כדורגלן עדיף שבעתיים מכול עו"ד או רופא, שכן שכרו של כדורגלן עולה על שכרו של כול רופא שהוא והנה כאן איילי ההון נכנסים לתמונה ולא רק הם , כל אותם "ספונסרים" אשר יקדמו את עניינם.