ב-9 בדצמבר 1917 כבש הצבא הבריטי את ירושלים מידי התורכים ויומיים לאחר מכן צעד הלך אדמונד אלנבי בראש תהלוכה חגיגית שעשתה את דרכה אל תוך העיר העתיקה.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בניתוח יחסו של גנרל אלנבי ליישוב וליהודים.

כבר ב-1908 רמז צ'רצ'יל בכתביו על הצורך בפתרון טריטוריאלי למצוקות היהודים, כולל בפלשתינה, וקבע שלשם כך יש לגבש תוכנית מקיפה ומפורטת.

במסגרת הצהרת בלפור נאמר כי  "ממשלת הוד מלכותו לאחר בדיקה מעמיקה של מטרות הארגון הציוני, מאשרת את עיקרון ההכרה בפלסטין שזה הוא ביתו הלאומי של העם היהודי וזכותו של העם היהודי לבנות את חייו בפלסטין".

על אף הספרות הטוענת כי אלנבי היה פרו ציוני ואהד את העם היהודי ידוע כי  האנטישמיות הייתה נפוצה בקרב הקצונה הבכירה של הצבא הבריטי .

מכתב אל גנרל אלנבי, אוקטובר 1918 מעלה את חששות היישוב היהודי מעמדותיו של אלנבי כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל, כאשר ולדימיר ז'בוטינסקי מציין כי "…..לא הוזכרה השתתפותה של יחידה יהודית במתקפה שנערכה זה לא כבר…..השמטה זו גרמה ….. נזק ניכר. ……הממשלה הבריטית הכירה ביהודים כאומה……. הממשלה הקימה גדודים עבריים ושלחה אותם לארץ ישראל.

אלנבי מחד היה ידוע כפרו ציוני, אך בד בבד  היה סקפטי ביחס להקמת היישוב היהודי בארץ ישראל וכן לא חש מחויבות גדולה כלפי היהודים והציונות, אך כאשר הוזמן בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, הוא הגיע והרי שהאוניברסיטה העברית גילמה את הציונות בירושלים, ביטוי לשאיפה הציונית ומסר הומניסטי ואוניברסלי בדבר מגמותיה של הציונות.