העבודה הנוכחית דנה בשאלה :מהם מקורות החוסן וגורמי ההגנה האפשריים של ילדים, ניצולי השואה בתום המלחמה?

ילדים שגדלו בשואה הנאצית

חלק מטראומת השואה הייתה עקירה משורשים, איבוד קרובים וניתוק מקהילה ומשפחה. מצב זה נמשך גם לאחר המלחמה, כאשר לרוב הניצולים שוב לא היה מקום לחזור אליו (הרמן, 1996; גוטמן, 1990). הניתוק הכואב מהמשפחה בתקופת השואה, הפך את הפחד והחרדה לחוויה תמידית (גלעד, 1995).על פי ההגדרה המקובלת, ניצולי השואה הם יהודים שסבלו מן הפעולות שביצעה גרמניה הנאצית באופן ישיר בגטאות, במחנות, במקומות מחבוא, או באופן עקיף- יהודים שברחו מפני הנאצים או גורשו על ידי הנאצים או איבדו בני משפחה (שטיר, 2015). ניצולי השואה חוו אובדן עצום, בושה, השפלה, ריסוק האני, התנסות בטראומה נמשכת ומציגה בעיקר פגיעה בנפש, שינוי ערכי מוסרי, יחסים בין–אישיים קשים ומאבקי הישרדות מורכבים (שיק,2012; סטשלצקי, 1995).

המחקר בוצע באמצעות ראיון עומק מובנה למחצה בו יתבקשו ניצולי השואה לענות על שאלות, באופן חופשי ופתוח. תשובותיהם  יאפשרו לנו "לפתוח דלת" לעולמם הפנימי של ניצולי השואה בכל הנוגע לשאלת המחקר. בשורשו של ראיון עמוק עומד הרצון להבין את החוויה של אנשים אחרים ואת המשמעות שהם מייחסים לחוויה זאת. באמצעות הראיונות ניתן  לצלול ולהכיר את עולמם הפנימי של האינפורמנטים תוך דגש על האזנה שהיא המיומנות החשובה והכרחית לביצוע יעיל של הריאיון (שקדי, 2003).