תפיסת המדינה השלישית הבטוחה הופיעה בסוף שנות השמונים לאור נתיבי הנסיעה של הפליטים. עם זאת, פרקטיקות הכרוכות בהעברות בטוחות של מדינות שלישיות הקשו על הגישה של הפליטים למקלט עוד יותר.  המושג "מדינה שלישית בטוחה" אינו מתבסס ישירות על אמנת 1951, המכשיר המשפטי העיקרי המכונן את המשטר המשפטי הבינלאומי להגנת הפליטים.

העבודה הנוכחית דנה בנוהל הרחקה למדינות שלישיות/מדינה שלישית בטוחה של פליטים

על פי סעיף 33 לאמנת 1951, חל איסור על מדינה לשלוח פליט ל"גבולות השטחים שבהם חייו או חירותו מאוימים בגלל גזעו, דתו, לאומיותו, חברותו בקבוצה חברתית מסוימת או דעה פוליטית." נדרש ליישם החזרות בטוחות של מדינות שלישיות.

הוראה נוספת שעליה מסתמכים מגיני תפיסת המדינה השלישית הבטוחה היא סעיף 31 לאמנת 1951, האוסר על מדינות להטיל עונשים על פליטים "המגיעים ישירות" משטח שחייהם או חירותם אוימו בשל כניסתם הבלתי חוקית לנוכחות בטריטוריה ההיא.

מעבר לבסיסים משפטיים אלה במסגרת אמנת 1951, על מנת ליישם את תפיסת המדינה השלישית הבטוחה, התנאים לתפקודה בפועל הם חשובים. על מנת שתפיסת המדינה השלישית הבטוחה תפעל במציאות, המדינות השולחות תלויות בהסכמתן של "המדינות השלישיות הבטוחות" המקבלות לקבל את חזרתם של מבקשי מקלט כאלה.

הסטנדרטים המינימליים המחייבים מבחינה משפטית מדינות שלישיות בטוחות:

1. הסכמה מראש להכרה חוזרת ולמתן קביעת מעמד פליט הוגן (או הגנה יעילה גם ללא קביעה כזו);
2. אין חשש לרדיפה במדינה השלישית;
3. הבטחה כי המדינה השלישית תכבד את זכויות האמנה;
4. כיבוד התקנים הבינלאומיים והאזוריים לזכויות אדם;