הרמב"ם בהתייחסו ליסוד השכלי באדם התבסס על אריסטו ואפלטון כאשר טען כי לשכל שני כוחות, העיוני והמעשי. הכוח המעשי עוסק במלאכות ובמלאכת מחשבת והשכל המעשי עוסק בחישובים כיצד לבצע הדבר.

העבודה הנוכחית בוחנת את משמעות הדמות האדם לאל לפי פרקים נב', נג ו-נד' במורה נבוכים חלק ג' של הרמב"ם.

מורה נבוכים הוא יצירת מופת בתרבות היהודית, פרי עטו של רבנו משה בן מימון (הרמב"ם, ספרד 1138 – מצרים 1204). מורה נבוכים הוא מעין מדריך אינטלקטואלי-רוחני אשר נכתב לצורכי השעה של המאה ה-12, אך הוא אקטואלי ורלוואנטי גם בעיצומו של העידן המודרני או הפוסט-מודרני. מורה נבוכים נחשב היום לאחד החיבורים הפילוסופיים החשובים ביהדות. בספר מוכיח הרמב"ם כי היהדות היא דת השכל הצרוף, וחלק מיסודותיה זהים לתפיסת היסוד של הפילוסוף היווני אריסטו .

העבודה הנוכחית בחנה את משמעות הדמות האדם לאל לפי פרקים נב, נג ו-נד במורה נבוכים של הרמב"ם.

ניתוח הפרקים , פרשנותן, ההקבלות בספרות המקראית וכן בספרות המקצועית העלו מסלול או תהליך הדרגתי, במסגרתו יכול האדם להגיע אל פסגת ייעודו האנושי והיא ההתחברות אל האל, ההידמות לאל והשגת הקיום הנצחי. על מנת להגיע למעמד זה, היא השגת התכלית האנושית יש לגייס כוחות נפש וגוף. האדם עם היוולדו רוכש כוחות נפש אלו כאשר עם הזמן מתגלה השכל במדרגתו הבסיסית ועד לרמה הגבוהה אליה הוא יכול להגיע. שכלו של האדם וכושרו האינטלקטואלי מוביל אותו להבנה ומודעות כי העולם אינו מתקיים בלא הנהגת האל האדם אינו יכול להתנהל בלא "צלם האלוהים". הרמב"ם שואף לקדם כל אדם לקראת תכלית ההשגה העיונית ולהתקדם לקראת התחברות עם "השכל הפועל".