ניהול משברים מוגדר כיכולת של ארגון לטפל במהירות, ביעילות ובאפקטיביות תוך פעולה אפשרית לצמצום האיום לבריאות ובטיחות האדם.

העבודה הנוכחית עוסקת בניהול משבר הטילים בקובה , משבר שעד היום נידון ונחקר בספרות.

משבר הטילים בקובה החל ב-15 באוקטובר 1962, כאשר הסי אי אי מגלה כי בקובה היו בין 16 ל 32 טילים בליסטים רוסים. הטילים היו מסוגSS 4 בעלי טווח של 1020 מייל יכלו לאיים על מעגל שהקיף את דאלאס ואת וושינגטון, והטילים מסוג SS 5 בעלי טווח של 2200 מייל יכלו לאיים על כל ארה"ב .

על פי הערכה של הסי אי אי, התקפת טילים כזאת תביא ל 80 מליון הרוגים. המשבר נמשך 13 ימים, עד להסרת הטילים, כאשר ברגע האחרון חרושצוב הסכים להסיר את הטילים מקובה, תמורת נסיגת הטילים אמריקאית מתורכיה. בתנאי, זה האחרון, סירב קנדי להכיר באופן פומבי. המשבר אומנם הסתיים אך ההנחה המקובלת היא היה מדובר בשיאה המרכזי של המלחמה הקרה לקראת הפיכתה למלחמה של ממש .

מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון כשלים וטעויות בתהליך קבלת ההחלטות של קנדי.

הבדיקה נערכה באמצעות סקירת מאמרים אקדמיים מבוקרים וספרות רלוונטית.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי קבלת ההחלטות בעת משבר הטילים בקובה ניסה לעמוד על השיקולים אשר עמדו באחורי החלטותיהם של שני המנהיגים.

בעיקרו של דבר המחקר גורס כי קנדי לא הצליח להבין את המניעים של ברית המועצות בהצבת טילים וכן התפיסה שהנחתה אותו כי חרושצוב מזלזל בכוחו הייתה מוטעית. בנוסף, קובה הייתה עקב אכילס הבחירות של קנדי והוא לא יכול היה להציג עצמו כחלש בסוגיית קובה. נציגי הממשל האמריקאי, הבינו כי לטילים השפעה זניחה יחסית על הצבא ועל מאזן הכוחות בין שתי המעצמות, אך השיקולים של קנדי היו פוליטיים.