ההסכם שנחתם באוסלו בין ממשלת ישראל לאש"ף בספטמבר 1993 פרץ את המבוי הדיפלומטי הסתום שנוצר לאחר "ועידת מדריד". ערוץ זה הורה על קו של עקיפת המבוך של שיחות וושינגטון ובירות אחרות.

סקירת ספרות הבוחנת מה היו מאפייני האינטרסים והיעדים של ישראל ואש"ף שעלו במסגרת הסכם אוסלו וכיצד באו לידי מימוש?

לאחר עשרים שנות שלטון ישראלי ביהודה ושומרון ובחבל עזה ובמלאות עשרים שנה לסיפוחה של ירושלים רבתי, פרצה באופן ספונטני התקוממות עממית שנקראה בפי הפלסטינים "אינתיפאדה".  הפלסטינים חשו כי כשל כוחם לשאת את לחצי הכיבוש הישראלי בשטחים וככול שחלף הזמן התחזקה הרגשתם כי הולכים וקטנים הסיכויים למימוש שאיפתם היסודית – הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

בסוף 1992 סרבו רבים בישראל, הן מקרב העם והן מקרב המנהיגים, להתעלם מהוויכוחים המייגעים לגבי מנהיגות השטחים ולהסיט את המשא ומתן אל "אש"ף תוניס". אותם אנשים קראו לפעילות מקומית מתוך הבנה שאש"ף הוא מקור הסמכות הפלסטינאית ובכך לפתוח ערוץ חדש של הידברות

הקבוצה הנורבגית הייתה מורכבת ממספר קטן  של אנשים אשר שמרו על סודיות הערוץ ועל המומנטום. השחקנים העיקריים היו טריה לארסן, אקדמאי נורווגי שלמד את הסכסוך הישראלי פלסטיני והאמין כי האקלים היה בשל לשלום. בנוסף היה מעורב דיפלומט נורבגי בעל מומחיות בנושא המזרח התיכון. שניהם עבדו ישירות עבור שר החוץ של נורבגיה, תורוולד סטולטנברג.  ממשלת נורבגיה העניקה תמיכה מלאה לערוץ הסודי, והייתה , מעורבת באופן פעיל בערוץ אוסלו. סגן שר החוץ, גם נותר מעורב מאוד.

ועידת אוסלו נפתחה והתנהלה בדלתיים סגורות, הנורווגים, עודכנו באורח כללי בלבד, על ידי שני הצדדים. הם שמעו שהתוצאות היו טובות. הסיוע  שלהם התמקד בארגון ובלוגיסטיקה.