חז"ל החשיבו מאוד את החינוך וראו בלימוד מעשה של עבודת השם לא פחות מתפילה. הוצאת נשים מכלל חובה זו היו לה השלכות מרחיקות לכת על מקומן בחיים הדתיים. המשנה והתלמוד ראו בלמידה מצווה לגברים ולא לנשים.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת במעמד הנשים בתקופת התלמוד והמשנה.

בתקופת התלמוד האישה האידיאלית היא האישה המתוארת כנאמנה לבעלה, חרוצה, נדיבה, שתקנית, מצייתת וכנועה ויראת ה'. היא אינה עצמאית, אין לה גישה לא לידע ולא לכוח. ההלכה מחייבת את הבעל להגן על אשתו באותם תחומים שבהם, על-פי השקפתם של חכמים, האישה זקוקה להגנה, ולכן הכתובה מחייבת את בעלה לדאוג לצרכיה הכלכליים והמיניים. נשים היו תלויות מבחינה כלכלית בגברים במשך רוב שנות חייהן – בקטנותן באב ולאחר נישואיהן בבעל.

שתי ההלכות של הרמב"ם מסכמות את מצבה הסוציאלי של האישה בתקופת התלמוד. בהילכות אישות, הוא כתב: "גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד, פעם בחוץ, פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע את אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש כפי הצורך. שאין יופי לאישה אלא לישב בזוית ביתה, שכך כתוב: כל כבודה בת מלך פנימה". (מעמד האישה ביהדות, פרופ' אליעזר ברקוביץ', עמ' 29).

עפ"י תפיסתם של חז"ל טוב לאישה שהגבר מפרנס אותה ודואג לה. האישה תלויה בגבר מבחינה כלכלית, היא אינה יורשת, אין לה רכוש, ואינה יכולה להתקיים ללא הפרנסה של הגבר.

עפ"י ההלכה נשים פטורות מתלמוד תורה, בהתבסס על הפסוק "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בבתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים, י"א: 19). חכמים דרשו: "את בניכם ולא את בנותיכם". כלומר, אישה אינה מצווה ללמוד תורה, האבות אינם מצוויים ללמד את בנותיהם, ולכן הנשים פטורות מללמוד בעצמן ומללמד את ילדיהן (קהת, פמיניזם ויהדות – מהתנגשות להתחדשות, עמ' 93).