החברה המקראית הושתתה ביסודה על  התודעה המוסרית וערכים מוסריים, כאשר כל בני האדם הם אחים ואסור להם לרצוח זה את זה או לשעבד זה את זה. כמו כן, המערכת הזוגית גם מושתתת על שוויון בין הגבר לבין האישה ומתייחסת לחלוקת התפקידים כאחריות משותפת, אך בפועל האישה באחריות הגבר והוא בעל הבית ותכולתו.

סקירת הספרות עוסקת במעמד הנשים בתקופת התלמוד והמשנה.

החברה הישראלית הקדומה הייתה חברה פטריארכלית, שבה המשפחה הייתה נתונה לשלטון האב, וכך גם מסגרת החוק, אשר הייתה תקפה לבית האב הגרעיני בישראל, ועיקרה היא: זכויותיו של הבן הבכור בירושת אביו.

חוק הייבום מוגדר כחוק בספר דברים פרק כה מטילה על הגיס=יבם  לשאת את גיסתו.  מטרת הייבום היא כאמור הולדת בן.^[1]

"ה כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ

מעמדן הכלכלי של הנשים בתקופת התלמוד מציג קיפוח ואפליה לעומת מעמדו של הגבר, ראשית על פי ספרות חז"ל, האב נדרש ללמד את בנו אומנות כלשהי,אך  מנגד לא קיימת דרישה מקבילה לגבי הבנות. עפ"י ספרות חז"ל בנות למדו מאמותיהן את עבודות הבית, כמו: אריגה, בישול, ניקוי וגידול ילדים.

על פי  ההלכה נשים פטורות מתלמוד תורה, בהתבסס על הפסוק "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בבתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" . חכמים דרשו: "את בניכם ולא את בנותיכם". כלומר, אישה אינה מצווה ללמוד תורה, האבות אינם מצוויים ללמד את בנותיהם, ולכן הנשים פטורות מללמוד בעצמן ומללמד את ילדיהן

עפ"י ההלכה המצויה בתלמוד יש שוויון מוחלט בין אנשים ונשים בדין הפלילי. האישה נושאת באחריות למעשיה כמו האיש, היא עומדת לדין, נענשת על עבירות שביצעה, ויכולה לתבוע לדין. אך ניתן ללמוד מכמה מימרות המצויות בגמרא כי הופעה של אישה בפני בית דין נחשבת כדבר לא מקובל וגורם לפגיעה בכבודה.

תפקידיה של האישה כללו רבייה, להיות "עזר כנגדו". נמצא גם שמקומה הפיזי של האישה באוהל על מנת לשמור על צניעותה או כבודה, כפי שנאמר: "ויאמרו אליו (אל אברהם) איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל" וכפי שנאמר בתהילים מה, יד –  "כבודה בת-מלך פנימה".