עולם לימוד התורה היה עולם גברי, והשאלה האם לדעתם של חז"ל נשים יכלו או הורשו ללמוד תורה – נותרה פתוחה. יש מגוון דעות בספרות חז"ל אך אין תשובה חד משמעית והנושא שרוי במחלוקת עמוקה.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת במעמד הנשים בראי אגדות חז"ל.

מסורות וחוקי ירושה, הדגישו את העליונות הגברית את הכוח והשליטה וכן את הנחיתות הנשית. מאחר ונשים חלשות מבחינה פיזית, על הגברים החזקים לטפל בנשים ובילדים. במקרא קיימים שלושה חוקים העוסקים בירושה בנחלת אבות, למעט פרשת בנות צלפחד. שלושת החוקים הם: משפט הבכורה (דב כ"א, 15–17), חוק הייבום (דב כ"ה, 5–10) וחוק היובל (וי כ"ה, 8–34; 39–55). להלן החוקים:
החברה הישראלית הקדומה הייתה חברה פטריארכלית, שבה המשפחה הייתה נתונה לשלטון האב, וכך גם מסגרת החוק, אשר הייתה תקפה לבית האב הגרעיני בישראל, ועיקרה היא: זכויותיו של הבן הבכור בירושת אביו. הבן הבכור, הוא הבן הבכור לאביו, גם אם לאב יש שתי נשים, והבכור הוא מהאישה השנואה, כל הזכויות חלות עליו. הבן הבכור הוא העתיד לרשת את מעמד אביו, ותפקד לצדו כראש הבית, ולעיתים אף נטל מסמכויותיו. בעוד ששאר האחים שווים במעמדם, האח הבכור מקבל מעמד שונה, ולו חלק גדול יותר בירושה. עם זאת, לפי הסיפור המקראי ניתן לראות כי ניתן היה לשלול מן הבכור את זכויות הבכורה אילו חטא (בר ל"ה, 22; מ"ט 3–4; דה"א ה, 1). נוסף על כך, יכול היה האב להתערב במעמדם של בניו, ולשלול מזכויותיהם בהתאם לנסיבות (בר כ"ה–כ"ח; ל"ז–מ"ט, 7).

אחת המחלוקות הידועות במשנה קיימת במסכת סוטה פ"ג מ"ד, בין בן עזאי: "חייב אדם ללמד את בתו תורה" לבין רבי אליעזר: "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות". לדעתו של רבי אליעזר, האיסור ללמד תורה לנשים נובע משתי סיבות: האחת הן נוטות לזנות, והשנייה, הן קלות דעת.

ניתן להסיק ממחלוקת זו שישנם חכמים החושבים כי מאחר ונשים הן קלות דעת, במקום ללמדן תורה מוטב שהן יסתפקו בניהול משק הבית שכן לכך נועדו.

מעט מאוד דמויות נשיות מופיעות בזמנם של חכמים בשיח התרבותי הציבורי, אך יש להן נוכחות מרשימה המעידה על השפעה חברתית עצומה (רבקה , רות המואביה).

כמו כן, מתוך המקורות ניתן ללמוד כי נשים הרבו לבוא לבתי כנסת וליטול חלק בעבודת ה’, בין בקריאת התורה ובין בהאזנה לדבריו של הדרשן, מה עוד שההלכה מחייבת נשים בתפילה.