מטרתה של העבודה הנוכחית הנה לבחון את המזמורים ח' ו-קל"ט בבחינת רעיונות מרכזיים, ביטויים חוזרים וכיצד המשורר מציג את סגידת האדם כלפי האל?

מזמורי תהילים עוסקים בחוויה דתית ובגילויים חווייתיים של הסיטואציה טקסית המשתקפת בגלוי או במרומז מנקודת מבטו של הדובר-החוגג .
קיימות מספר גישות לחקר המקרא, כאשר על פי וייס אחת הגישות היא והסתכלות במקרא על פי עיקרי מדע הספרות החדש. ויס כינה את שיטתו בלימוד המקרא "האינטרפרטציה הכוליית", שיטת האינטרפרטציה הכוליית… הוצגה והומחשה בספריי "המקרא כדמותו"… ו"מקראות ככוונתם"… לפי שיטה זו, הסברה של היצירה הספרותית מיוסד על "קריאה צמודה", כלומר על פירושו של כל פרט ופרט ממנה על פי היצירה – היחידה הספרותית – כולה, ופירושה של כל היצירה על פי כל פרט ופרט שבה. ליתר דיוק, הסבר המושתת על הבנתם לעומק של כל היסודות השותפים בעיצוב דמותה האחידה של היצירה הנתונה, כלומר הסבר היצירה מושתת על הבנת כל יסודותיה החוברים יחדיו בעיצוב דמותה, כוונתה ולקחה. השיטה הכוליית הזאת היא תרומתו הייחודית של מאיר וייס . גישה אחרת, היא גישה ספרותית בחקר המקרא, כלומר ניתוח המזמור כמות שהוא – כשיר, ולהחיל עליו את דרכי הניתוח שבהן משתמשים בימינו בתורת הספרות להבנת שירה ואת זאת עשה א"ל שטראוס וכך כותב שטראוס ב'הערות פתיחה' שהקדים לניתוח שלושת המזמורים: "ניתוח שלושת השירים הבאים הוא ניסיון להעריך שירים מאוצר שירת המקרא כדרך שנוהגים להעריך כל שירה אחרת. אמנם ידעתי כי מהותם ההיסטורית והדתית של שירים אלה, שהם פרקי ספר קדוש, חורגת מגדרה של תפיסה אנושית-אסתטית בלבד, ולא עלה על דעתי לערער על התפיסה האחרת, שמעריכה דווקא את הצד ההוא של שירת המקרא ומחייבת לשאול: מהו תפקיד השיר בבניין הגדול של תורת ישראל, של חייו ושל עבודת הקודש שלו. שאלה זו חשיבותה בעינה עומדת, אך אין היא מבטלת את חשיבות שאלותינו אנו: מהו השיר כשלעצמו? מה גרעינו האנושי ומה מבנהו האמנותי? מהם היחסים בין הגות לדמות המעמידים את גופו הלשוני?"