המחרשה היא כלי עתיק ונזכרת בתנ"ך ובמקורות קדומים. בתחילה היה יתד עץ או מתחת אשר פוררה את האדמה . המחרשה נמשכה על ידי חמור או שור : "לא תחרש בחומר ושור יחדיו (דברים, כב, ). במהלך הדורות השתכללו המחרשות והלכו.

סקירת הספרות הנוכחית עניינה במושגי המילה מחרשה במקרא, בעברית ובערבית.

במהלך הדורות השתכללו המחרשות והלכו. תושביה של ארץ ישראל בתקופת המקרא התפרנסו ברובם מעבודת האדמה לסוגיה – גידול תבואות ומטעים, גידול בהמות, עופות ודבורים, ותעשיות חקלאיות. "לוח גזר" מתאר את העונות החקלאיות, המתחילות בסתו: אסיף, זרע, עצד פשת, קציר שעורים, קציר וכיל, זמיר, קיץ, לקיש.

החקלאות בארץ-ישראל היתה מבוססת בעיקרה על גידולי-בעל (המושקים על-ידי גשם וטל): גידולי החורף – חיטה ושעורה, ועצי הפרי הנותנים פריים בקיץ – גפן, תאנה, רימון, זית ודבש (תמר), וכן שקדים, אגוזים, בוטנים ושיקמים.מיעוטה היה חקלאות-שלחין – השקייה בתעלות, בשילוח מים באופן מווסת, בעיקר בגנות ששיטחן מצומצם – ירקות, קישואים, אבטיחים, חציר, בצל ושום.גלל התלות בחסדי-שמים מרבה המקרא לדבר על בצורת, ועל נזקי טבע אחרים כגון ברד וארבה, ומחלות, כגון שדפון, ירקון ועוד.

השורש ח.ר.ש. נמצא 40 פעמים במקרא , כאשר השורש מובא במספר משמעויות:
1. חרש- מקצוע , עובד מלאכה בעץ, ברזל, עובד אדמה.
2. חרש- בשקט
3. חרש- חרש מזימות