עבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את מודעות המטופלים לתהליך השינוי שעברו והאם הם מרגישים כי חל שינוי ניכר ביכולת האמפתית שלהם?

מאסלו הדגיש שצורך בסיסי באדם, הוא הצורך לאהוב ולהיות נאהב. כמו גם הצורך בהשתייכות, בהערכה, בביטחון ובהגשמה עצמית.
חוקרים מתחום היחסים הבינאישיים רואים באמפתיה מרכיב חשוב ביכולת ליצור קשרים חברתיים. חוקרים אלה טוענים כי ההשתתפות האמפתית ברגשות הזולת תורמת ליצירת מערכת יחסים אינטימית וקרובה.
אנו סבורות כי, כאשר אדם מטופל בשיטת טיפול קוגניטיבית, הוא מפתח מודעות עצמית גבוהה המובילה ליכולת אמפתית רגשית גבוהה. עצם המודעות העצמית הגבוהה, מפתחת את היכולת לחוש את רגשותיו וצרכיו של זולתך. אמפתיה הנה היכולת להיכנס לחוויה או להבנה של רגשות שמחוצה לנו. הטיפול הקוגניטיבי מאפשר מסוגלות לזהות את המבנים הרגשיים של האחר ולהיות אמפתים בהתאם.
מאחר ששתינו עברנו טיפול קוגניטיבי והרגשנו את השינוי החל במודעות העצמית שלנו, הבחנו ביכולתנו לחוש יותר את החוויה הפנימית של האחר, אשר זו בעצם משמעותה של האמפתיה הרגשית. בהתאם לכך אנו סקרניות לדעת האם זוהי תחושה סובייקטיבית אשר אנו חוות, או שמא יש השפעה ניכרת של שיטת טיפול זו, על היכולת האמפתית כלפי הזולת.
בעקבות הלימודים בחוג לחינוך מיוחד בשילוב אומנויות, נחשפנו לגישות המציעות ספקטרום נרחב של שיטות טיפול שונות ומגוונות. עצם הידע הנרחב שרכשנו, הובילה אותנו להתמקד בשיטת טיפול ספציפית זו אשר השפיעה עלינו באופן אישי וניכר, ובכך גרמה לנו להתעניין לעומק במטרה עתידית לחוות את ההימצאות בנעליו של המטפל הקוגניטיבי.
שאלת המחקר אותה בחרנו לבחון הנה-כיצד תופסים מטופלים בגישה הקוגניטיבית, את השינויים החלים בהם, בהקשר של אמפתיה רגשית?