השינוי האידיאולוגי בתפיסת הכלכלה בסוף המאה ה- 20, המעבר לכלכלת שוק הביא לשינוי גם בתחום יחסי העבודה, דהיינו ביטול הקשר הקיבוצי . בעבר עיקר יחסי העבודה הקיבוציים בישראל התרכזו ברמה הכלל-ארצית והענפי, אך במהלך שנות התשעים חל תהליך של ביזור ביחסי העבודה, אשר הביא לעליית החשיבות של המשא ומתן המפעלי ומעבר לחוזים אישיים.

עבודת סמינריון זו בוחנת את מהותו של ההסכם הקיבוצי בדיני העבודה.

ההסכם הקיבוצי הוא הביטוי להתקיימותה של מערכת יחסים קיבוצית בשוק העבודה, כאשר ההסכם הקיבוצי נועד להשוות בין תנאיהם של מועסקים בעלי אותו מקצוע ומטרתו לאזן את כוחות המיקוח של שני הצדדים לקשר העבודה – העובד והמעביד.

במהלך המאה העשרים, תוך פיצול שוק העבודה לשוק ראשוני ושניוני, שינה השוק השניוני את אופיו. תבנית ההעסקה המסורתית של התקשרות חד-חוזית בין עובד למעביד השתנתה, ומתוכה צמחה תבנית העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, שהפכה לנפוצה בשוק העבודה הישראלי.

במסגרת העבודה הנוכחית קיימת בחינה של מהותו ההסכם הקיבוצי בדיני העבודה לאור דפוסי העבודה הנהוגים כיום בישראל. מכאן ששאלת המחקר היא, כיצד בא לידי ביטוי ההסכם הקיבוצי במסגרת העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם?

לצורך בדיקת השאלה המחקרית , נבחנת תחילה את מהותו של ההסכם הקיבוצי וחשיבותו, תוך הצגת עמדות שונות המצדדות בקיומו של ההסכם הקיבוצי. בהמשך העבודה, קיימת התייחסות ליישום ההסכם הקיבוצי במסגרת דפוסי העבודה בישראל.

הבדיקה בוצעה באמצעות סקירת מאמרים, ספרות ניתוח חקיקה ופסקי דין.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי ככלל תבניות העסקה המאפיינות את שוק העבודה כיום, מחייבות שינויים בשוק העבודה , ביחסי העבודה ובמהותו של ההסכם הקיבוצי. כלומר, כיום ההסכם הקיבוצי אינו מכסה עובדים רבים, אשר אינם זוכים להגנה מספקת.