האינטרס האמריקאי ביחס לישראל הנו שלום קבע בינה זה לבין שכנותיה. באופן זה היא נהנית מברית אסטרטגית עם ישראל וכן עם שכנותיה  מדינות ערב נוספות. בהתאם למכון האמריקאי, מעורבותה בסכסוך הישראל-ערבי כולל את השכנת שלום ערבי ישראלי הוא אינטרס לאומי של ארה"ב.

עבודה זו סוקרת את מדיניות החוץ של ישראל בהיבטים של מדיניות החוץ של ישראל מראשית היווסדה ( 1948)  ועד היום בהקשר למיעוט הערבי וכן את יחסיה עם ארצות הברית בהיבט זה.

מדיניות החוץ של ישראל מראשית היווסדה ( 1948) ועד היום כוללת את הבטחת קיומה ובטחונה של מדינת ישראל וקיומה של מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוחלט בארץ ישראל. עם קום המדינה , נדרשו רשויות השלטון בישראל להכריע בשאלת מעמדו העתידי של המיעוט הערבי שנותר בארץ. ראשי המדינה עמדו בפני דילמה שבין היות הערבים תושבי המדינה ואחר כך אזרחיה לבין היותם חלק מהעולם הערבי המצוי בסכסוך עם ישראל. ההכרעה נפלה, והוחלט על כינונו של ממשל צבאי ואכן האזרחים הערבים בישראל היו נתונים תחת ממשל צבאי מאז מלחמת השחרור ועד סוף 1966.

הכרעה זאת מתיישבת עם אחת הגיישות המנחות מנהיגים בעת ניהול משא ומתן מדיני, היא הגישה הריאלית, פרגמטית ואידיאולוגית, כלומר, תכנית הכוללת גם את התשתית הרעיונית של המנהיג והמדינה וגם התייחסות למציאות בה נערך ההסכם. כל מנהיג ציוני, למשל מבין שרוב יהודי בישראל הוא חיוני לשמירת ההגדרה העצמית של היהודים.

יחסי ישראל-ארה"ב משלבים אינטרסים לאומיים וכן  שיקולים של "יחסים מיוחדים.  מבחינת האינטרסים הלאומיים, האינטרס של ארה"ב במזרח התיכון התגבש בתקופת המלחמה הקרה. כאשר לאחר מלחמת העולם השנייה ממשל טרומן חשש לתמוך במדינה יהודית, שמא תמיכתו תפגע במעמד ארה"ב במזרח התיכון, שכן העולם הערבי התנגד לכך נמרצות. מנגד ארה"ב הבינה כי י לתמוך במדינת ישראל, ככוח דמוקרטי ופרו מערבי במזרח התיכון. האמריקאים חששו גם  כי מדינה יהודית יכולה להיות בסיס פרו קומוניסטי במזרח התיכון.