אימוץ הוא התהליך שמעניק לילד משפחה ומיועד לספק קביעות וביטחון לילד. השיקול  החשוב ביותר בתהליך האימוץ הוא טובת הילד.  תופעת האימוץ הבינלאומי החלה לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות יתומיי המלחמה והצורך לספק להם בית.

עבודה זו עניינה במדיניות האימוץ של ילדים ברזילאים בישראל. 

בשנות ה-50 של המאה ה-20 התמסדה והתרחבה התופעה, בעקבות מלחמת קוריאה . סוגיית האימוץ הבינלאומי מעלה קשיים כמו  יכולת ההתאקלמות של הילדים המאומצים, ויכולתם של ההורים המאמצים לספק את צרכיהם (פרלמן, 2019). האימוץ הבינלאומי גדל מ -5% מכלל האימוצים בסוף שנות השמונים עד 15% מכלל האימוצים בשנת 2001. העלייה באימוץ הבינלאומי מעידה על צמיחה משמעותית בפופולריות של אימוץ כשיטה של בניית משפחה.

האימוץ הבינלאומי מוערך בכ- 40,000 ילדים שנה נע בין יותר מ -100 מדינות.

בישראל, לפי נתוני משרד הרווחה והשירותים החברתיים, החל משנת 1955 ועד 2012 עברו תהליך אימוץ כ-300,15 ילדים. האימוץ בישראל מתבסס על חוק אימוץ ילדים, התשמ"א – 1981 הקובע כי "קטין יימסר לאימוץ רק על ידי עו"ס לחוק אימוץ, אם הסכימו הוריו לאימוצו או שביהמ"ש  הכריז על הקטין כְּבַר אימוץ. עוד קובע החוק, כי עו"ס לחוק ישמש אפוטרופוס לקטין מרגע שהתפנה לאימוץ ועד לקבלת צו אימוץ"

מטרת העבודה:

עבודה זו מטרתה לבחון את מדיניות אימוץ ילדים מברזיל לישראל גם בצד הישראלי וגם בצד הברזילאי.

שאלות המחקר:

1. מהי מדיניות האימוץ של ילדים ברזילאים בישראל ובברזיל?
2. מה הדומה והשונה במדיניות האימוץ בין ישראל לברזיל??