במשך 25 שנה, מאז 1968 ועד ראשית שנות התשעים, פעל בישראל ערוץ טלוויזיה ממלכתי יחיד חסר מתחרים, המוזן מכספי אגרה כפויה ותמיכות ממשלתיות. הערוץ הראשון לא עסק בשיקולים של רייטינג, ציפיות הקהל וצרכיו, תחרות וחיזור אחר מכנה משותף. יחד עם זאת יש לזקוף לזכותו את תוכנית החדשות, "מבט לחדשות". בשעת שידורה היו נשמעים מכל חלון צלילי פתיחת המהדורה וכל שבט ישראל התכנס סביב מדורת חיים יבין וחדשותיו.

סקירה זו דנה בערוצי הטלוויזיה בישראל, בסיקור החדשותי בהם, באופן בו מתבטא זאנר ה"חדשעשוע" (בידוריזציה של החדשות) ובתחרות בין הערוצים בכל הקשור לחדשות בידוריות.

הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ב- 1991 וחברת החדשות ב- 1993, אשר התבססו על מימון מסחרי הביאה לראשונה לשבירת המונופול של רשות השידור בתחום שידורי האקטואליה והחדשות. ערוץ 2 פועל אמנם על בסיס מסחרי, אך היה גם כפוף לעקרונות של שידור ציבורי. חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו קבע כי מועצה ציבורית (בת 15 חברים), שתתמנה לפי המלצת שר התקשורת בהתייעצות עם ארגונים של סופרים ואמנים, אנשי אקדמיה ומורים, תפקח על שידורי הרשות השנייה. מכאן שגם כאן קיימת סכנה כי השלטון יצליח להשתלט על המועצה באמצעות מינויים של עסקנים פוליטיים. בשנים האחרונות אנו עדים לתמורות ושינויים החלים באופן הסיקור החדשותי. שינויים אלו מקורם בתהליך הגלובליזציה שהחל והואץ לקראת סוף המאה ה-20 ואשר חוצה לאומים, מדינות, חברות ותרבויות. לא ניתן להתעלם מתהליך זה או להחזירו לאחור. כמו כן, יש אשר המשייכים את הגלובליזציה עם אמריקניזציה. תהליך האמריקניזציה גורם לשינוי מהותי בטלוויזיה ככלל ובתכניות חדשותיות בפרט.