אסטרטגיות הוראה מוגדרות "כדרכים שהמורה נוקט כדי להשיג באמצעותן את מטרות השיעור" כמו כן, אסטרטגיות הוראה מוגדרות כדרכים בהן בוחרים המורים על מנת להשיג מטרות שהציבו לעצמם בשיעור.

סקירת הספרות הנוכחית דנה במאפייני אסטרטגיות ההוראה השונות.

על פי התפיסה המקובלת, דרך אסטרטגיות הוראה המורה והלומדים שותפים לתהליך הלמידה, המורה מקדם את עיבוד והבנת החומר הנלמד אצל התלמידים באופן פעיל ומושכל. הגישות התיאורטיות שבאמצעותן מנסים החוקרים להסביר את תהליך הלמידה מתרכזות באינטראקציות בין מורה לתלמיד. בעוד שבלמידה המסורתית רוב תהליכי הלמידה מתמקדים בהוראת המורה והעברת הידע, התיאוריות המתייחסות ללמידה מתוקשבת מתמקדות בדיאלוג שנוצר ובהשפעותיו ובדרך בניית ידע אצל הלומד.

התיאוריה שאפשר להסביר באמצעותה את תהליכי הלמידה בסביבה המתוקשבת היא התיאוריה הקונסטרוקטיבית, תיאוריה זו שואפת את השפעתה בתיאוריות העוסקות בהבניית ידע כמו התיאוריה ההתפתחותית של פיאגה, התיאוריה הפסיכו-חברתית של ויגוצקי, והתיאוריה של ברונר המציגה את הלמידה כתהליך אקטיבי חברתי, שבו התלמיד בהתבסס על ידע קיים, בונה בעצמו רעיונות או מושגים חדשים.

ההנחה היא כי מורים בעלי תפיסות פדגוגיות המעמידות במרכז את התלמיד מאמצים שיטות הוראה קונסטרוקטיביות, והם מצליחים להטמיע את הטכנולוגיה בהוראתם בקלות רבה יותר ממורים בעלי תפיסות מסורתיות יותר. לעומת זאת, מורים שנמנעים מלהשתמש במחשבים הם אלו שדוגלים בשיטות ההוראה המסורתיות השמות במרכז את המורה, והם מאמינים כי תפקידם הוא להעביר שיעורים מתוכננים בהתאם לתכנית הלימודים הנשענת על פדגוגיה מבוקרת.