בית הספר כמו כל מסגרת פתוחה, נאלץ לעבור שינויים כדי להתאים עצמו לסביבה דינאמית משתנה. בהתאם לכך, החוקים הראשונים בתחום החינוך: חוק לימוד-חובה וחוק חינוך ממלכתי ביטאו את האחריות הציבורית בחינוך, כפי שעוצב בשנים הראשונות לקום המדינה. הרפורמה בחינוך, במסגרת ועדת פראוור שיושמה החל בסוף שנות השישים, מייצגת את סוף עידן האתוס הציבורי בחינוך.

העבודה הנוכחית בחנה את הרפורמה שהוצעה בעקבות וועדת פראוור (1963), מוצגת מהות הרפורמה, בעיות שעלו בעקבות המלצות הרפורמה ויישום הרפורמה בפועל.

בספטמבר 1949 חוקקה הכנסת את חוק חינוך חובה, כאשר החוק קבע כי חינוך יינתן חינם לכלל האזרחים. חוק חינוך ממלכתי משנת-1953 הניע את הרפורמה השנייה במערכת החינוך כאשר הוא ביטל את פיצול המערכת לזרמים אידיאולוגיים וקבע כי כל ילדי ישראל יתחנכו על פי מטרות לימוד ועל פי תכניות שאישר משרד החינוך . חוקים אלו שיקופו את המדיניות והאחריות הציבורית ובכלל זה את האחריות הציבורית בתחום החינוך.בין השנים 1963 ל-1965 התכנסה ועדת פראוור כדי לבדוק את האפשרות להאריך את לימודי החובה.

הוועדה המליצה על יצירת בתי ספר יסודיים שש שנתיים (א'-ו'), חטיבות ביניים (ז-ט) ובתי ספר תיכון (י'-י"ב) וכן על צירוף חטיבות הביניים לבית הספר המקיף כיחידה מנהלית ולימודית נפרדת. חוק חינוך החובה הורחב והוחל גם על כיתה ט'.

מטרת העבודה הנוכחית הייתה בחינת הרפורמה שהוצעה בעקבות וועדת פראוור (1963).

הבדיקה נערכה באמצעות סקירת מאמרים אקדמיים מבוקרים וספרות רלוונטית.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי מטרותיה ויעדיה של הוועדה היו לקדם את החינוך במדינת ישראל בהתאם לנהוג במדינות מפותחות ובכלל זה גם להאריך את לימודי החובה. למקד מאמצים בשיפור יכולות ואיכויות של תלמידים, להוביל לאינטגרציה, קידום ההישגים הלימודיים ועוד.בפועל , עם יישום הרפורמה וכן שנים לאחריה נתברר כי יעדי הרפורמה , לא הושגו בחלקן, כאשר הקיטוב והפערים רק החריפו.