בשלושת העשורים האחרונים הקולנוע הישראלי עסוק בפירוק הנרטיב הציוני אשר התגבש בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, בעוד שבתקופות מוקדמות יותר הציג את הצבר העברי ואת הגבריות העברית המושלמת.

עבודה זו בוחנת את השינויים שחלו בייצוג ניצולי שואה וערבים בקולנוע העלילתי משנות ה- 50 ועד ימנו.

הקולנוע החדש מפרק את המשוואה שנוצרה על ידי הקולנוע המוקדם, אשר שם דגש על לאומיות וגבריות, ובוחן כיצד הזהות המגובשת, ההומוגנית הלאומית אשר נוצרה על חשבון אחרים שגורשו ממנה, באה לעולם במיטבה.

ובכן הקולנוע הציוני המגויס, הפך עורו ופעל כקולנוע המציג עדתיות בשנות השבעים, פוליטיקה בשנות השמונים לנוכח החרפת הסכסוך בין הישראלים לפלשתינאים, והצגת קולנוע בעל ערבוב של זהויות בתנועה מתמדת בשנות ה-2000. עבודה זו בודקת את השינויים שחלו בייצוג ניצולי שואה וערבים בקולנוע העלילתי משנות ה- 50 ועד ימנו.

במסגרת המחקר, קיים ניתוח סרטים בנושא ניצולי שואה וערבים יחד כדי לבדוק את קווי הדמיון והשוני שחלו בקולנוע ביחס לשתי הקבוצות: ניצולי השואה והערבים.

הערבי לאורך השנים הוצג כאחר וכשלילי עד כדי עיצוב סטריאוטיפ (וכן הניצול גם מוצג כאחר, כגלותי כלא ציוני ושונה בתרבות הצברים הישראלית.

הבדיקה נערכה באמצעות ניתוח תוכן איכותני של שלושה סרטים ישראלים, העוסקים במיעוט הערבי וכן העוסקים בקבוצת המיעוט נוספת והיא ניצולי השואה