"סיפור החיים" של הניצולים נושא בתוכו את הדגם הפסיכולוגי האישי, המבהיר כיצד שיקם כל אחד מהם את חוויות הרדיפות והתלאות ואת מכלול אירועי החיים מהעבר, שיקום שפירושו קיום תהליך רה-ביוגרפי וגיבוש זהות עצמית עם הפנים לעתיד.

עבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את ייצוג ניצולי השואה ובני הדור השני בסרטים דוקומנטריים מהעשור האחרון המציגים את הסיפור האישי של הניצולים או דרכו את הסיפור המשפחתי והנרטיב המשפחתי שנשזר בין הדורות.

עבודה זו עוסקת בייצוג ניצולי השואה ובני הדור השני בסרטים דוקומנטריים מהעשור האחרון המציגים את הסיפור האישי של הניצולים או דרכו את הסיפור המשפחתי והנרטיב המשפחתי שנשזר בין הדורות.

בראון, מתאר את הדפוסים האפשריים להעברה בין דורית של טראומה ומתאר את ה"צורך לעבד" את התוכן המאיים שמועבר אל הצאצאים באופן סמוי על אף כי לא נחשפו אליו באופן גלוי. הוא מציג את האדם שהינו פעמים רבות "נושא הזיכרון" או "נר הזיכרון" המשפחתי, אותו צאצא שלעתים קרובות הנו הבכור מבית הוריו שלוקח על עצמו משימה כבדה לשאת ולזכור ואף לחוות את תוצאות הזיכרון.

מטרת המחקר בא לבחון כיצד זיכרון השואה מועבר באמצעות הניצולים לילדיהם ובאילו דרכים, מבעים ומסרים באים לידי ביטוי בסרטי שואה בקולנוע הישראלי.

בדיקה זו נערכה באמצעות סקירת ספרות אשר תדון בטראומת השואה ובמעבר בין דורי, בהצגת השואה בקולנוע בכלל והצגת דימוי הניצול בפרט. החלק המחקרי יכלול ארבעה סרטים דוקומנטריים מהעשור האחרון: סרטו של גלעד מלצר "האחיות כהנא" וסרטם של צימרמן משה וחנוך מירי "פיצה באושוויץ".