מלחמת יום הכיפורים טלטלה את כל המערכות, וגם את התקשורת, שכן עיתונאים רבים הצטערו על התנהלותם הבלתי מקצועית וניהלו מאבק עיקש נגד הצנזורה שבעקבותיו נקבעו כללים חדשים.

שאלת המחקר בחנה את יחסי התקשורת והצבא בעת יום הכיפורים.

חופש הביטוי והזכות למידע, מהווים יסודות חשובים בדמוקרטיה ונחשבים כחלק מזכויות האדם הבסיסיות ביותר. חופש הביטוי כשלעצמו נחשב כזכות עילאית בדמוקרטיה מכיוון שחופש כזה מבטיח את התהליך הדמוקרטי ואת ההגשמה האישית של כל אדם.

בתקופת מלחמת יום הכיפורים מדינת ישראל מנעה את חופש המידע והביטוי באמצעות הסדרים שונים ובאמצעות תקנות ההגנה שעת חירום 1945 ופקודת העיתונות. הסתירה באה לביטוי בהיבטים המהותיים של היסודות הדמוקרטיים ובהם חופש הביטוי והזכות למידע. עם זאת, מדינת ישראל מצליחה לבסס את הדימוי שלה כמדינה דמוקרטית, למרות הצנזורה שאף זוכה לתמיכת החברה.

הסיבה הבסיסית לפרוץ מלחמת יום הכיפורים היה המבוי המדיני הסתום בעקבות מלחמת ששת הימים. הערבים סרבו לכל משא ומתן עם ישראל  וכאשר גולדה מאיר לתפקיד ראש הממשלה בישראל , בשנת 1969 היא סירבה בעקשנות להשלים את הנסיגה מהשטחים, אך הייתה מודעת כי ההישרדות הישראלית תלויה בסופו של דבר בתמיכה אמריקנית.

ישראל הייתה סבורה כי כל התקפת פתע ערבית תיהדף על ידי חיל האוויר הישראלי אשר הוכיח את יכולתו במלחמת ששת הימים. לתוך המשוואה הזאת הגיע אנואר סאדאת, שירש את נאצר כנשיא מצרים כשזה מת לפתע, בספטמבר 1970. מצרים הייתה מוכנה לשלום ולכן סאדאת פנה לוושינגטון בניסיון לשבור את הקיפאון.

הניתוח מעלה את ההנחה כי החברה הישראלית עברה תהליך מחברה מיליטריסטית לחברה אשר אינה מקדשת את הצבא כמוסד עוד. במקביל גם התקשורת עברה מהפך בגישתה לצבא, כאשר ניתן להצביע על שתי נקודות זמן מרכזיות אשר מבליטות את השינוי.

במחקר זה נבדקה השאלה באמצעות ניתוח תוכן איכותני של מקורות ראשוניים ובהם החוקים הרלוונטיים, מאמרים אקדמיים, מחקרים וספרים שעוסקים בנושא.