הקהילה היהודית במרוקו ושורשיה עתיקים מאוד, כאשר על פי בר אשר הקהילה היהודית נכחה במרוקו בתקופת חורבן בית ראשון, במאה ה-6 לפני הספירה.

העבודה הנוכחית עוסקת ביחסי היהודים, צרפתים ומוסלמים במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה, גברה הלאומיות המרוקאית, אשר איחדה בין המוסלמים במרוקו והתפתחה הזיקה לפלסטינים ולמדינות ערב .

נדידת העם היהודי לכיוון מדינת ישראל בשעה של תסיסה לאומית ערבית גוברת במרוקו היתה הדבר האחרון שהיה רצוי עתה לצרפתים הצרפתים חששו מתגובות העולם הערבי ולכן הכבידו על העלייה. בדו"ח ששלח לרובר שומאן שר החוץ הצרפתי, הסביר פרנסיס לקוסט שכיהן באותו הזמן הנציב העליון את התנגדותו להחלת שינוי כלשהו במדיניות ההגירה היהודית . הוא אמר כי בני נוער יהודים רבים הבריחו את הגבול לאלגיריה דרך אוגדה במטרה לעלות לישראל ולהצטרף לשורות הלוחמים בערבים. לדבריו , הגירה זאת של הצעירים הייתה צבאית בטיבה שכן הם היו בכושר גופני מעולה ומתאימים לשירות צבאי בישראל.

העבודה הנוכחית עסקה ביחסי היהודים, צרפתים ומוסלמים במרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה.

העבודה סוקרת את מאפייני הקהילה היהודית במרוקו בתקופה הנדונה, בהמשך נדון הקונפליקט בין הלאומיות המרוקאית-אסלמית המתפתחת למול היהודים שחשו זיקה לישראל ולציונות.

הפרק האחרון מוצג מרקם היחסים בין הצרפתים, מוסלמים ויהודים במרוקו עקב מלחמת העולם השנייה.

הספרות בה נעשה שימוש הנה ספרות הדנה ביהדות מרוקו, העלייה ממרוקו והמדיניות הצרפתית והמרוקאית כלפי יהודי מרוקו.

הספרות מלמדת כי יהודי מרוקו היו ברובם אוכלוסייה כפרית ענייה, אשר לא הצליחה להשתלב במידה רבה במרוקו אשר החלה לפתח נטיות לאומיות אסלאמיות. כמו כן, רבים מהיהודים הוגבלו כלכלית כי היו ציונים במהותם. הציונות שגאתה בקרב יהודי מרוקו לא התקבלה בעין יפה גם בקרב הצרפתית שאסרו כל פעילות ציונית עצמאית. ריסון הפעילות הציונית החלו לאחר 1947, במקביל למתח הלאומי שנוצר בין יהודים לערבים. המתח וההתנגדות כלפי היהודים העצים והגיע גם לאבדות ברכוש ובנפש. יהודים רבים נסו ועלו באופן בלתי לגלי לישראל. במקביל הלאומיות במרוקו גברה והצרפתים הכבידו על היהודים והעלייה ישראל.