סקירה זו עניינה ביחסי הגומלין בין הצלחת שילוב ילד עם צרכים מיוחדים לבין אקלים הכיתה.
מודל השילוב התפתח בשנות השבעים של המאה ה- 20 על הבסיס של עקרון הנורמליזציה. מקורו של עיקרון זה בסקנדינביה, ובסוף שנות השישים הוא החל לחלחל גם בארצות אחרות. לפי עקרון הנורמליזציה, יש לאפשר לאנשים עם מוגבלויות לחיות בתנאים דומים ככל האפשר לתנאי החיים של אנשים רגילים בתחומי המגורים, העבודה, הלימודים וכולי. יש לשים לב לכך שהניסוח הכלכלי אינו פוסל בהכרח את המסגרות הנפרדות, וכמו כן הסייג "ככל האפשר" מציין שאין מדובר בחובה מוחלטת. מודל השילוב דוגל ברצף מסגרות: בית ספר מיוחד הפועל במסגרת יומית, בית ספר מיוחד הפועל בתנאי פנימייה, כיתה מקדמת בבית הספר הרגיל ושילוב חלקי או מלא בכיתה הרגילה. התפיסה הבסיסית של מודל השילוב היא שככל שהמסגרת נפרדת יותר, השירותים בה מקיפים יותר והיא נועדה לילדים עם בעיות חמורות ומורכבות. העיקרון המנחה בשיבוצו של הילד ברצף מהמסגרות הוא עקרון הסביבה המגבילה פחות. כלומר, לשבצו במסגרת המגבילה פחות את התפתחותו, המעודדת אותה ואת איכות חייו ואת השגת היעדים והמטרות שהוצבו לחינוכו. הוצאתו מהמסגרת הרגילה למסגרת נפרדת תיעשה רק כאשר חומרת הליקוי שלו אינה מאפשרת לספק לו חינוך משביע רצון, חרף העזרה והשירותים שניתנו לו, ורק לאחר שנמצא שהמסגרת הנפרדת אכן מתאימה לצרכיו.