בין מרכיבי תרבות הגוף בחינוך העברי, בולט מקומו של הטיול, אשר הפך סמל לאהבת המולדת. הטיול הותאם למטרות הלאומיות, באמצעות מערכת החינוך.

סקירה העוסקת בהיבטיו השונים של הטיול הבית ספרי, שילובו במערך הלימודים ותרומתו בהקשרים של ידיעת הארץ ואיכות הסביבה.

בעבר יצא האדם לטבע כדי לנצל לטובתו את המצוי שם. האדם יצא לצוד, לחצוב אבנים, לחצוב עצים וכדומה. האדם ראה בטיול פחד וסכנה, יותר מאשר יופי. ההסתכלות בטבע ובסובב נתפסה לעיתים כסטייה מעבודת הבורא. הגישה הייתה כי יוצאים לטיול רק כאשר זה מן ההכרח: עלייה לרגל, מסחר וכיוצא בזה.

בתקופת ההשכלה, השתנתה הגישה ביחס לטיול ובאותה העת עודדו מחנכים את היציאה לטיול: "יש תועלת רבה בטיול על פני השדה, שיוכל המורה לספר לחניכיו מענייני הצמחים…ושאר ידיעות הנקשרות זה בזה…".

בחוזר המנהל הכללי מינואר 1997: "טיולים במערכת החינוך", נאמר כי משרד החינוך, התרבות והספורט רואה בקיום טיולים חשיבות רבה וחלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים. בתי הספר מקיימים טיולים כחלק מתכנית הלימודים, מטרת הטיול היא "הכרת הארץ ואהבתה וטיפוח המחויבות והאחריות לארץ ישראל (לנוף, לטבע, לאדם ולחברה) ולמדינה".

תחום הטיול והסיור במסגרת מערכת החינוך, טומן בחובו גם את נושא איכות הסביבה כערך בעל חשיבות מרובה ואכן, הגברת הידע הסביבתי, העלאת רמת המודעות, שיפור העמדות כלפי הסביבה והגברת נכונותו של הפרט לתרום לשמירה על איכות הסביבה, עומדים במוקד תוכניות החינוך הסביבתי ברחבי העולם. אופי ההתנהגות הסביבתית של האדם מושפע, בין היתר, מרמת הידע שלו בנושאים סביבתיים, מודעותו כלפי בעיות ונושאים סביבתיים ומידת נכונותו לפעול למען השמירה על הסביבה.