וייצמן היה אחד האישים היהודים הראשונים במעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים אשר התמסרו בלב ובנפש, ללא ליאות, למפעל התחייה הלאומית של העם היהודי. פעילותו משתרעת לאורך תקופה ארוכה ,בה פעל בהסתדרות הציונית, במגעיו עם המנדט הבריטי, הממשל האמריקאי ומנהיגי מדינות ערב.
סקירת ספרות לעבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את פועלו ודעותיו של הנשיא הראשון, חיים ויצמן ביחס לערביי ארץ ישראל.
תפישתו הציונית של וייצמן זכתה לכינויי "ציונות סינתטית" או בתקופה מאוחרת יותר "וייצמניזם." על פי הגישה הזאת הציונות נתפשה לא כמרכיב אחד מני רבים של היהדות, אלא ככוח המניע העיקרי שמוביל את העם היהודי בשלמותו.
בחיפוש תשובה נאותה ל"שאלה הערבית", משמע שאלת שאלת היחסים עם ערביי ארץ ישראל, גישתו של וייצמן לשאלה הערבית הייתה אמביוולנטית. מחד גיסא ביטא יחס שלילי כלפי הלאומנות הערבית וכמעט ולא נתן את דעתו על התרבות הערבית וגישה זו שיקפה את הדחייה האופיינית לו כלפי כל מה שלא היה מודרני ומערב אירופי.
וייצמן הכיר בקיום הבעיות של ערביי ארץ ישראל ושל תושבי מדינות ערב השכנות ממספר היבטים עיקריים. לדוגמה :
- התנועה הלאומית הערבית – לא שהייתה היא מכשיר לקידום הערבים, אלא להיפך הייתה היא בעיה שלהם. הערבים שאפו להישגים לא בדרכים מועילות אלא באמצעות חרב האסלאם. התנועה לוקה בגישה רגשית ותוססת ביותר, הבאה לידי ביטוי בשורת תביעות מדיניות מפתיעות, שאותן היא מעלה מאז מלחמת העולם הראשונה.
- ההנהגה הערבית בארץ ישראל – נטיותיה הקיצוניות והשתלטות המופתי וחסידיו, בהסתמכות על כוחות חזקים מבחוץ. ההשתלטות גרמה לפחד בקרב הערבים המתונים ולהפרת ניסיונות ההתפייסות בין יהודים לערבים.
תולדות חייו ואישיותו של חיים וייצמן
פועלו של חיים וייצמן בתחום הציונות 1921-1947
השקפות וייצמן על הערבים והבעיה הערבית
פעילותו של וייצמן בסוגיית הערבים
ביבליוגרפיה