המנורה, מנורת שבעת הקנים, היא המוטיב הנפוץ והאופייני ביותר באמנות היהודית העתיקה. מנורת הפולחן הופיעה לראשונה בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי כאובייקט מרכזי במשכן, ושמרה על מעמדה המרכזי בבית המקדש הראשון והשני. בהמשך המנורה  הייתה לסמל היהודי העיקרי במשך מאות השנים הבאות.

סקירת ספרות הבוחנת את חזון המנורה בזכריה והמנורה במקורות ובממצאים ארכאולוגיים

מעמדה המרכזי של המנורה נשמר הן בתפוצות הן בארץ-ישראל ובא לידי ביטוי גם בבתי קברות ובבתי כנסת. בבית כנסת, משמשת כאמור המנורה אובייקט מרכזי  ומופיעה בארון הקודש, בשופר ועוד.

בתקופת המקרא סברו כי מקור המנורה ככלי קודש נעוץ בסמל הקוסמי של העץ הקדוש שאורותיו משמשים סמלים של פריון, חיי נצח, גאולה ובאופן כללי של נוכחות האל במקרא מתוארת מנורת המשכן בפירוט רב בשני מקומות  )שמות כה, לא-מ; לז, יז- כד(..

בתקופת המכבים דווח על ידי יוסף בן מתתיהו כי המנורה הייתה עשויה זהב. 30 לעומת זאת מציין התלמוד הבבלי כי המנורה הייתה עשויה ברזל, מאוחר יותר הוחלפה במנורת כסף ולבסוף במנורה של זהב. המלחמה בין הרומאים ליהודים הגיעה לשיאה בחורבן בית המקדש בירושלים בשנת 70 לספירה.

זכריה הנביא עלה מבבל מיד עם הצהרתו של כורש המסיימת את התנ"ך: "מי בכם מכל עמו, ה' אלוהיו עימו ויעל." כורש מלך פרס בשנת 539 לפנה"ס כבש את בבל והתיר ליהודים לשוב לירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. הצהרת כורש סימלה את ראשיתה של תקופה חדשה, בה הוחזרו לירושלים כלי כסף, זהב ורכוש

על-פי הפרשנות המסורתית הכוונה היא לזרובבל בן שאלתיאל, השליט האזרחי ביהודה וישוע בן יהוצדק, הכוהן הגדול, שניהם נמשחו בשמן לרגל תפקידם. בהמשך הנבואה לזרובבל:  בנבואה זו נאמר כי לפני זרובבל עומד הר גדול, כנראה סמל למכשול רציני.

המנורה אשר ראה זכריה בחזונו  כללה בחלקה העליון מנגנון מסיקה אשר היה מוסק ללא הרף  מהזיתים אשר היו נופלים מעל ענפי עצי-זית שהיו עומדים משני צידיה של המנורה. כלי קיבול השמן מקביל  ל"גולה" ולכן נפרד משבעת הקנים  אשר בהם דולק האור.