התנהלותם של מורדי גטו ורשה, תוך התעקשותם של יהודי הגטו לקיים את סדר הפסח היוותה תקדים באירופה של שנת 1943 ולא בכדי הפך מרד גטו ורשה לסמל להתנגדות אנושית מרשימה. לאחר מלחמת העולם השנייה מרד גטו וורשה, הפך לנרטיב של גבורת המורדים, נרטיב מכונן אשר תאם לכינון ובניית החברה היישובית ומדינת ישראל.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בחג הפסח בשואה.

העדויות מחגיגת היהודים את סדר פסח בגטו וורשה מלמדות כי על אף הקשיים הצליחו מרבית תושבי הגטו לציין את החג כהלכתו. חג הפסח של שנת תש"ב (1942) צוין באווירה קשה הרבה יותר בצל השמועות על ראשיתה של ההשמדה . הנסיון לחוג את החג נקלע לקשיים מאחר ויהודי הגטו, לא יכלו להימנע מאיסור אכילת חמץ בפסח, אך מאחר וחג זה נתפס כמגדיר את זהותו של כל יהודי וכביטוי מובהק לקיום העם היהודי, היהודים ביקשו לקיים הפסח.

נחמן בלומנטל, כותב במאמרו שנתפרסם בעיתון "דבר" כי "… ביום ב בשבת, ערב-פסח תש"ג, פתחו כוחות מזויינים גרמניים בהתקפה על הגטו. ובאותו ליל ה"סדר" הראשון היה להם ליהודי הגטו לחוג את ניצחונם המפתיע. האויב האדיר, המזויין מכף רגל ועד ראש, נאלץ לסגת ועל הגטו שלטו המורדים היהודים. למחרת, ביום הראשון של החג, חידשו הגרמנים את התקפתם והשלב הראשון של הקרבות בין האויב המצוייד בטאנקים, תותחים ואוירונים ובין קומץ המורדים היהודים, נמשך למעלה משבוע ימים עד אחרון-של הפסח (27 באפריל).

לפי עדותו של יעקב שטרנברג: "במחצית אפריל 1943 – ליל סדר פסח הראשון במחנה. בחשאי יושבות קבוצות וחוזרות – כמובן בלי שולחן-ערוך – על מילות ההגדה. ….. כולנו חרדנו לגורלם של הגיבורים. היה ברור מה הם הסיכויים, אך לאחר ההשפלה הנפשית עד דכא היה זה מקור לגאוות-מה בשעת יאוש" .