עוני הינו תופעה אוניברסאלית ומורכבת אשר ניתן להיתקל בה בכל מקום. חברות מערביות ומודרניות מנסות למצוא את הדרך האידיאלית להתגבר על תופעה זו אך עדיין לא נמצאה השיטה המתאימה ביותר, המנוטרלת מאינטרסים אישיים, כלכלים ופוליטיים.

סקירת ספרות זו סוקרת את ההתמודדות בבתי-ספר ממלכתיים ובבתי ספר ממלכתיים דתיים בפריפריה עם ילדים עניים.

על-מנת לצמצם ולמגר את העוני, עלינו להגדיר מהו עוני. בין הניסיונות הרבים להגדיר את המושג עוני, נמצאה חפיפה בינו לבין המושג מצוקה. על-פי הגדרתו של טאונסנד למצוקה, "בני אדם יהיו נתונים במצוקה אם יחסרו להם סוגי המזון, הביגוד, הדיור, הציוד הביתי, החימום, החינוך, העבודה והתנאים החברתיים המקובלים".

הילדים מהווים את אחוז העניים הגדול ביותר (38%) בקרב האוכלוסיות בישראל.

על אנשי החינוך המקיפים את הילד לזהות את הסימנים והרמזים בהתנהגותו של הילד בין היתר כאשר היא משתנה לרעה באופן מפתיע וכאשר ישנה הרעה לאורך זמן הפוגעת בילד בדרכים שונות.

הקורבנות העיקריים של העוני הם ילדים בגילאי ארבע עד שתיים עשרה עניים  כי אין ביכולתם  לעשות דבר כדי להתגבר עליו ואין להם יכולת השפעה כלשהי על מצבם;, אין ביכולתם לעזור בפרנסה בחברה המערבית ואין ביכולת לעזור להורים לצאת מהמצב.

סוציולוגים רבים, מצביעים במחקריהם על קשר ישיר בין חינוך לריבוד חברתי, כאשר מעמדו הכלכלי-חברתי של האדם קשור לאיכות החינוך שיקבל ואיכות החינוך אשר קיבל היא זו אשר לבסוף תקנה לו את מעמדו בסולם החברתי-כלכלי. שוויון יתקיים במידה ויינתן חינוך שווה לכל, כלומר סיכויים שווים לכולם. כמו כן, ההורים כסוכני החיברות של ילדיהם אחראים במידה רבה על המשך דרכם החינוכית ושאיפותיהם בעתיד בתחומים שונים.

כאמור, במדינת ישראל נמצאים בבתי הספר תלמידים המגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך ומרקע סוציו-אקונומי גבוה. ילדים אלו מעורבבים בכיתות השונות.

במחקרים שנעשו על-ידי המוסד לביטוח-לאומי על הישגים לימודיים נמצא שישנו פער משמעותי בהישגים של תלמידים מרקע חברתי-כלכלי נמוך לבין תלמידים מרקע חברתי-כלכלי גבוה.