סרבנות הנה התנגדות מטעמי מצפון או מוסר לבצע פעולה מסוימת על פי חוק , כאשר הזכות לסרב מבחינה מצפונית, מוסרית או דתית הנה מרכזית בחברה דמוקרטית. הדילמה הבסיסית של סרבנות מצפונית היא לאפשר לפרט להימנע מפעולה מסוימת על פי החוק.

סקירת הספרות הנוכחית בוחנת את התמודדות מדינה בעלת ערכים דמוקרטיים-ליברליים עם מרי אזרחי-תופעת הסרבנות בישראל.

מדינה בעלת ערכים דמוקרטיים-ליברליים רואה בחוק תשתית לחיים משותפים בחברה מאורגנת, ובציות לחוק –אחד מיסודותיה של חברה מתוקנת. כלומר, בחברה הדמוקרטית כולם כפופים לשלטון החוק, קיימת החובה לציית לחוק והפרת החוק פוגעת בערכי היסוד של החברה.

מאידך חברה דמוקרטית גם מתמודדת עם תופעות של אי ציות לחוק, כמו מרי אזרחי וסרבנות מטעמי מצפון. מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון את סוגיית הציות לחוק במדינה דמוקרטית ואת ההתמודדות עם מרי אזרחי הבא לידי ביטוי בתופעת הסרבנות בישראל.

שאלת הסרבנות מטעמי מצפון העסיקה את המשפט לאורך שנים בהקשר לבקשות פטור של גברים ונשים במסגרת סעיף 36 לחוק , כמו גם שאלת המרי האזרחי, ההבחנה והדמיון בין שתי תופעות אלו. "הסרבנות המצפונית" נבדלת באופייה מהמרי האזרחי, בהיותה, מייצגת את עניינו של היחיד, כאשר מאפייניה ומניעיה הם אישיים ומיוחדים לפרט.

"הסרבן מסרב למלא הוראה שאינה עולה בקנה אחד עם ערכיו הדתיים, המוסריים או האישיים" עם זאת, המרי הפוליטי – אידאולוגי שלוב פעמים רבות גם בסרבנות מצפונית-אישית עד כי קיים קושי להפריד ביניהם.

הנשיא ברק בפרשת זונשיין טען כי "היכולת להבחין בין הטוען בתום לב לסרבנות מצפונית לבין המתנגד למדיניותה של ממשלה או של כנסת, היא קטנה יותר בסרבנות הסלקטיבית, שכן קו הגבול בין ההתנגדות למדיניות זו או אחרת של המדינה לבין הסירוב המצפוני להגשים מדיניות זו הוא דק, ולעתים דק מדק".