מאז 1967 התחייבו נשיאי ארצות לרכז מאמץ לייצב את אזור המזרח התיכון ולפתור את הסכסוך  ישראל-פלסטין אשר מהווה סכסוך חמור  החל מהקמתה של  מדינת ישראל ב -1948. באופן זה המדיניות של הנשיא אובמה תאמה נשיאים קודמים.

העבודה הנוכחית עוסקת במערכת יחסי ישראל –ארצות הברית במהלך כהונת הנשיא אובמה ודונלד טראמפ והשלכותיה.

יחסי ישראל –ארצות הברית התאפיינו בעליות ומורדות לאורך השנים, כאשר לארצות הברית אינטרס ברור לעליונות במזרח התיכון.  ישראל מצידה זוכרה לתמיכה צבאית, כלכלית  מארצות הברית אשר סייעה לה שוב ושוב למגר את אויביה ולשמור על בטחונה ( ראה מקרה הרכבת האווירית במלחמת יום כיפור, הפטריוט בעת מלחמת המפרץ והמענק שניתן לישראל למימון כיפת ברזל). בנוסף, ארצות הברית גילתה את נאמנותה כאשר תמכה בישראל בעת מבצעים שונים שהובילו לביקורת רבה כלפי ישראל (לדוגמה מבצע  "עופרת יצוקה"). נאמנות זו חשובה, שכן ארצות הברית הצליחה שוב ושוב למנוע סנקציות כנגד ישראל. החיסרון הוא שעל ישראל להישמע לתכתיביה של ארצות הברית וכן קיימת תלות כלכלית וביטחונית רבה בארצות הברית.

השאלה הנשאלת כיצד משפיעים יחסי ארצות הברית ישראל בתקופת אובמה לעומת תקופת טראמפ על גובה הסיוע של ארצות הברית לישראל.

השערת המחקר טוענת כי יחסי ארה"ב –ישראל בתקופת אובמה וכן בקופתו הנוכחית של טרמפ לא השפיעו על גובה הסיוע שניתן לישראל.  בהתאם לתיאורית הריאליזם המדיני, המדינות פועלות למקסום האינטרסים שלהן ולמקסום העוצמה הצבאית שלהן, על כן ארה"ב לאורך שינים לא שינתה את הטקטיקה והמדיניות במזרח התיכון ככלל ובישראל בפרט. מדיניותה בהתאם לריאליזם המדינה קבעה כי עליה לשמור על ישראל כבעלת ברית אמינה במזרח התיכון. על כן היקף הסיוע לאורך השנים שמר על יציבותו, ללא קשר לחילוקי הדעות בין הממשל האמריקאי לממשל הישראלי.