מערכות החינוך נמצאות בתהליך של שינוי מבחינה ארגונית, קורקולארית, חברתית ורעיונית. הסיבות לשינויים ולתמורות הבית-ספריות בישראל, נובעות מגורמים שונים חיצוניים ופנימיים. דוגמה לגורמים החיצוניים היא התערבות גורמים מחוץ למערכת, בעיקר גורמים ציבוריים המעוניינים להשפיע, כמו גורמים פוליטיים.

מטרת העבודה הנוכחית הנה לבחון כיצד משפיעים חילופי שלטון על מערכת החינוך?

השינויים והרפורמות בעשורים האחרונים במערכות חינוך הן רפורמות ארגוניות וניהוליות באופיין, וכולן מכוונות סטנדרטים ומבחני הישגים. השאלה הנשאלת היא האם שינויים אלו ישימים? ובכן, מידי 4 שנים מגיע למשרד החינוך שר חדש, המעוניין להטביע את חותמו ולשם כך מבצע שורה של רפורמות ההולמות את מצע מפלגתו. לצורך הרפורמה, שר החינוך החדש, מחליף מנכ"ל, ומטמיע את ערכיו ואמונותיו במשרד החינוך עד אשר הוא מוחלף על ידי שר חינוך חדש. מערכת החינוך בישראל מתנהלת באופן זה שנים רבות והתוצאה הנראית לעין הינה הישגים לימודיים נמוכים.

העבודה הנוכחית בוחנת כיצד משפיעים חילופי שלטון על מערכת החינוך?

לצורך הבדיקה נבחנו 4 שרי/ות חינוך : לימור לבנת – 2001- 2006, יולי תמיר: 2006- 2009, גדעון סער: 2009-2013 ושי פירון 2015– 2013. נסקרו הרפורמות והתכניות שהועלו בתקפות הכהונה של כל שר ושרה למול המצע החינוכי של המפלגה אליה השר/שרה משתייכים.

סקירת ההיסטוריה של שרי החינוך מלמדת בין היתר כי האילוצים הפוליטיים לא אפשרו לשרי החינוך להטביע חותם במערכת. כלומר, החילופים הפוליטיים מקשים על יצירת קו מנחה ומדיניות ארוכת טווח כאשר בתהליך חילופי השלטון מעמדן של רפורמות חינוכיות מתערער. התוצאה היא שמערכת החינוך מדשדשת שנים רבות ולכן ערכת החינוך בהחלט זקוקה ליציבות שלטונית גדולה יותר.