מערכות החינוך נמצאות בתהליך של שינוי מבחינה ארגונית, קורקולארית, חברתית ורעיונית. הסיבות לשינויים ולתמורות הבית-ספריות בישראל, נובעות מגורמים שונים חיצוניים ופנימיים. דוגמה לגורמים החיצוניים היא התערבות גורמים מחוץ למערכת, בעיקר גורמים ציבוריים המעוניינים להשפיע, כמו גורמים פוליטיים.

סקירת ספרות לסמינריונית הבוחנת כיצד משפיעים חילופי שלטון על מערכת החינוך?

הממשל הישראלי סובל מאי יציבות שלטונית לאורך השנים, כאשר כל ממשל מכהן שלוש שנים בממוצע.  השיטה הנהוגה בישראל היא השיטה הפרלמנטארית. ממשל פרלמנטארי מבוסס על איזון בין ארבעה גורמי יסוד: ציבור הבוחרים (העם), המפלגות, הפרלמנט והממשלה בדגם זה הממשלה או העומד בראשה זקוקים לאמון הפרלמנט, או ליתר דיוק, הרוב בפרלמנט (שנבחר על-ידי העם).

החינוך היה אחד הנושאים המרכזיים שכנסת ישראל וממשלת ישראל  היו צריכים להתמודד אתו כבר בראשית דרכם, כאשר מרגע כינון הממשלה מדיניות החינוך ועיצובה מופקדים באופן בלעדי בידי השרה/השר.

הרפורמות בעשורים האחרונים במערכות חינוך הן רפורמות ארגוניות וניהוליות באופיין וכולן מכוונות סטנדרטים ומבחני הישגים. במוקד שלהן עומדת האחריותיות של בתי ספר, מנהלים ומורים להישגים מדידים של התלמידים

סקירת מדיניות שרי/ות החינוך החל משנת 2001 מעלה כי כל שר חינוך או שרת חינוך פועל בהתאם למדיניות מפלגתו בתחום החינוך. כך לימור לבנת וגדעון סער פעלו לקידום לימודי ציונות ואזרחות ויולי תמיר התמקדה בצמצום אי השוויון בין התלמידים. יחד עם זאת ,  תכניות שונות לא יצאו אל הפועל ונותרו תכניות תיאורטיות בלבד. כל חילוף שלטוני ושר חינוך חדש שינה את סדר העדיפויות והפנה משאבים לכיוון אחר.