במדינת ישראל, הסכנה הקיומית גדולה ומוחשית והיא מרחפת לא רק על הקיום הלאומי,  אלא גם על הקיום האישי.  הטרור המקיז את דמנו מהווה דוגמה לכך.  אין ספק שהביטחון הלאומי ראוי בישראל יותר מאשר במדינות אחרות,  למעמד של עדיפות  לפיכך כאשר נוצרת התנגשות חזיתית בין הביטחון הלאומי לבין זכות מזכויות האדם, והאזרח  ואין דרך ליישב ביניהן,  גובר הביטחון הלאומי.

העבודה הנוכחית תבחן באיזו מידה משפיעים "מומחי הביטחון"( צמרת צהל והדרג הביטחוני מדיני-שר הביטחון והרמטכ"ל) על החלטות בנושאים מדיניים ביטחוניים במסגרת המדינה הדמוקרטית האמורה לשקף תהליכים של התייעצות ובקרה?

מבחינה משפטית , הביטחון כפוף לחוק,  אסור לפעול בשם הביטחון בניגוד לחוק.   אולם  עדיין קיימות שאלות קשות במישור המשפטי כגון מהם הגבולות הראויים של החוק בתחום  זכויות האדם ועד כמה ראוי לרשות המחוקקת שתפגע או תרשה לפגוע בזכויות-האדם למען ביטחון המדינה.

יש לציין כי מגילת העצמאות שנכתבה בעיצומה של מלחמת קיום לא הסתפקה בהכרזה על הקמת המדינה,  היא הוסיפה כי המדינה תהיה מושתתת על יסודות החירות ולכן אסור לראות את הביטחון הלאומי,  גם כשהוא אינטרס קיומי,  כאינטרס יחיד.

הנחת העבודה היא כי בחברה הישראלית המצויה במתח ביטחוני מתמיד שלטת "תרבות הביטחון". למומחי הביטחון יכולת השפעה לא מבוטלת על החלטות בנושאים מדיניים ביטחוניים אשר לא פעם חורגים מתחום סמכותם וזאת ללא מנגנוני פיקוח יעילים.

על מנת לענות על שאלות המחקר, העבודה הנוכחית מתבססת על מאמרים, מחקרים וספרות רלוונטית

לצורך בדיקת הסוגיה בוצעה השוואה באמצעות 2 מקרי בוחן:

1. אופן תהליך קבלת ההחלטות טרם היציאה למלחמת של"ג 1982 ועד לארוע הטבח בסברה ושתילה ב 16 בספטמבר 1982
2. אופן תהליך קבלת ההחלטות טרם היציאה למלחמת לבנון 2 ובמהלכה בקיץ 2006