גיל ההתבגרות מאופיין בשינויים גופניים, מיניים וקוגניטיביים המתרחשים אצל המתבגר. שינויים אלו דורשים ממנו להתארגן מחדש מבחינת האופן שבו הוא תופס את עצמו ומבחינת יחסיו עם עולם המבוגרים ובני גילו.

סקירת ספרות זו דנה בנושא השפעת ההיקשרות ותנועה על דימוי גוף בקרב מתבגרות.

תיאוריית ההתקשרות נחשבת לאחת התיאוריות המשפיעות ביותר על התנהגות האדם ויכולתו לנהל יחסי גומלין ומערכת יחסים קרובה בילדות ובבגרות. בשלושת העשורים האחרונים תיאורית ההתקשרות עוסקת בפעילות גומלין החוזרת ונשנית בין התינוק לדמות המטפלת, כאשר הדמות אינה חייבת להיות אך ורק האם הביולוגית, אלא גם כל דמות מטפלת בעלת דומיננטיות כלפי התינוק, בשנות חייו הראשונות. ההנחה העומדת בבסיס התיאוריה מדגישה, כי לבני האדם קיים צורך מולד להתקשר עם דמות מטפלת לצורך הגנה וקרבה וכך הם מפתחים בטחון פנימי.

ישנם שינויים גופניים המעבירים את הנער/ה ממצב של חוסר בשלות למצב חדש של בשלות גופנית מינית. השינוי הגופני הבולט ביותר הוא, מה שמכונה "התפרצות הגדילה", הכוונה לצמיחה מהירה לגובה המתרחשת בקרב הבנות בסביבות גיל 12 ובקרב הבנים כשנתיים לאחר מכן .הגורם העיקרי לשינויים בכל המערכות הביולוגיות של הגוף, הוא הפעילות ההורמונלית המוגברת, פעילות המתעוררת רק בהגיע הילד 9-10.

הספרות מעידה על חשיבותם של גורמים פסיכולוגיים-רגשיים בהתפתחות דימוי גוף ובכלל זה אינטימיות רומנטית וחרדה כללית נקשרים לדימוי גוף. עבור שני המינים , תפקוד לקוי של דימוי גוף גדול יותר נקשר להתקשרות פחות בטוחה כללית, ויותר להיקשרות חרדה.

בעוד כמה מחקרים הוכיחו כי הריקוד משפר את דימוי גוף והערכה עצמית. מחקר אחר גורס כי ריקוד לעתים נקשר להתנהגויות בעייתיות ותכונות, כולל דימוי שלילי גוף . ואכן ישנן ראיות לדימוי גוף שלילי בקרב רקדנים בשפע, שכן על רקדנים לשמור על משקל מסוים ועלולים לראות במשקל שלהם פגם מהותי, כמו גם ביקורת עצמית על הגובה של הרקדנית, מבנה הכתפיים, החזה וכדומה. דימוי גוף שלילי אינו מוגבל רק לרקדנים; החברה שלנו מציבה לחצים עצומים על כולנו להיראות ולהתנהג בדרכים מקובלות מבחינה תרבותית.