מחקרים רבים שבדקו את תופעת ה- ADHD, מצאו מידה גבוהה יותר של התנהגות אופוזיציונית, אגרסיבית ובעיות בהתאמת התנהגות לסיטואציה. נמצאה נטייה להתנהגות א-סוציאלית יותר מאשר אצל ילדים נורמאליים. יותר מ- 65% מהם מופנים לטיפול קליני, מראים בעיות משמעותיות של עקשנות, התרסה, סרבנות, התקפי זעם ודיבור תוקפני כלפי הזולת.

מטרתה של העבודה הנוכחית הייתה לבחון את השפעת השילוב על תפקודם החברתי, כלומר במסגרת המחקר הנוכחי נבדק האם יש קשר בין להיות מאובחן ובין להיות לא מאובחן על התחום החברתי?.

הלוקים בהפרעת קשב וריכוז מתקשים ביצירת קשרים חברתיים. נמצא כי הלוקים בעלי קשב וריכוז פחות אמפתים מאלה אשר אינם לוקים בהפרעת קשב וריכוז.

כאשר הילד מאובחן , הוא מקבל יותר עזרה מבחינה חברתית מהמורה בכיתה לעומת ילד שאינו מאובחן אשר לא זוכה ליחס מיוחד. זה ההבדל המהותי כאשר הילד מאובחן אזיי הוא זוכה לעזרה וכאשר אינו מאובחן , אין כל סיוע ועזרה על אף העובדה כי הכול מודעים לבעיה.

על מנת שגם הילדים הלא מאובחנים יקבלו עזרה, עליהם לגשת לאבחון ולקבל אישור כי הם סובלים מ-ADHD. בדרך זאת הם יקבלו סיוע מהמורה מבחינה חברתית וכן מבחינות אחרות.

השאלה המחקרית נבדקה בקרב מדגם של 6 ילדים ( 3 מאובחנים ו-3 אינם מאובחנים) ובאמצעות תצפיות על הילדים במספר סיטואציות וראיונות עם ההורים ויועצת בית הספר.
המסקנות העיקריות העולות בעקבות ניתוח הממצאים היו :
1. התלמידים מתקשים בניהול תקשורת נכונה ומקדמת וכן התנהגותם החברתית מצריכה התייחסות מעמיקה העשויה לבוא לידי פתרון באמצעות תיווך המורה.

2. ההבדל העיקרי בין מאובחנים ללא מאובחנים, הוא בטיפול המוענק למאובחנים ולתשומת הלב של המורה. כלומר, לא מאובחנים על אף שהמערכת מודעת לבעייתם, לא זוכים לטיפול וליחס מאחר ולא אובחנו .