במשך שנים ארוכות האינטליגנציה השכלית היוותה גורם מכריע בהתפתחות הילד ובסיכויי הצלחתו, והייתה התעלמות מיכולות חיוניות אחרות כמו יכולת מוסיקאלית, יכולת אתלטית, יכולת אמנותית, יכולת ליצור ולקיים קשרים חברתיים ועוד. במילים אחרות, הייתה התעלמות מסוימת מיכולות וכישורים שונים של הפרט והתמקדות בתוצרים לימודיים –שכליים.

מטרתו המרכזית של המחקר הנוכחי היא לבחון את השפעת גישתם של גילפורד ופיאזה לאינטליגנציה על גישתו של גארדנר לאינטליגנציות מרובות וההיבטים החינוכיים הנגזרים ממנה

ההתייחסות לגישת האינטליגנציות המרובות של גארדנר כמרכיב בעל עוצמה תפס תאוצה בשנים האחרונות והפך למרכיב בעל משמעות במערכת החינוך ובתכניות הלימודים.

גישתם של גילפורד ופיאזה לאינטליגנציה מייחסת חשיבות כמעט בלעדית ליכולות אינטלקטואליים ויכולות מעין אלו שונים בין פרט למשנהו ולכן התייחסות ספציפית לאינטליגנציה של הפרט עשויה להנציח פערים חברתיים ולפיכך אינו מהווה הזדמנות שווה לכול הפרטים בחברה. כמו כן, היא איננה משקפת מלבד יכולות מנטליות יכולות מוסיקאליות, תנועתיות, רגשיות וכולי המצויות ברשות האדם ולבסוף היא איננה מותאמת מבחינה תרבותית וחברתית לכלל הקבוצות באוכלוסיה ולכן תורמת לתוצאות המנציחות את הפערים בחברה.

גישת האינטליגנציות המרובות של גארדנר יוצאת מתוך נקודת הנחה כי יכולת שכלית לבדה אינה משקפת נכונה את יכולותיו המגוונות של הפרט.

מחקר זה מניח כי גישת האינטליגנציות המרובות של גארדנר מהווה מכשיר חיוני לצמצום הפערים בין תלמידים במערכת החינוך וככלי חיוני מקדם ומפתח עבור כל תלמיד ותלמיד במערכת החינוך.

מחקר  זה מציג את הגישות הרווחות לאינטליגנציה החל מהגישות הקלאסיות לאינטליגנציה של גילפורד ופיאזה וכלה בגישתו החדשנית של גארדנר לאינטליגנציה והאפשרויות החיוניות הטמונות בה ככלל ובמערכת החינוך בפרט