החקיקה בישראל מתייחסת לזכות להתאגד במספר חוקים, למשל, סעיף 33 ח' בחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 קובע כי: "לכל עובד הזכות לפעול למען התארגנות עובדים בוועד עובדים ובארגון עובדים, להיות חבר בוועד עובדים ובארגון עובדים ולפעול במסגרתם". בישראל נעשו מספר ניסיונות לעגן את זכות ההתאגדות כזכות יסוד.

סקירה זו בוחנת את השפעת בית הדין לעבודה על העבודה המאורגנת בישראל.

בשנת 1969 החליטה הכנסת על הקמת מערכת נפרדת של בתי דין לעבודה  והעניקה להם מנדט   בקביעת נורמות התנהגות בסכסוכים קיבוציים ובסכסוכי עבודה. החל משנה זו  לבתי הדין לעבודה הסמכות לדון בתביעות שבין עובד ומעביד כאשר עילת התביעה מתייחס ליחסי עובד מעביד. בית הדין מוסמך לדון בסכסוכים קיבוציים, בסכסכים הנוגעים לביטחון סוציאלי, בסכסוכים בין חבר ארגון לארגון העובדים ועוד.

לעבודה מאורגנת שני מובנים: ראשית, חברות בארגון עובדים המגן על זכויות החברים בו. שנית, הסכמים קיבוציים המסדירים את תנאי העבודה ומעניקים זכויות והגנות.  בשני המובנים הללו מתחוללות בשוק העבודה הישראלי תמורות מרחיקות לכת מאז שנות ה-80: בעוד שבעבר נהנו הרוב המכריע של העובדים במשק מחברות באיגוד מקצועי ומהסכם קיבוצי בענף העבודה, כיום נהנים מכך כמחצית מהעובדים בלבד.

מקורותיו ההיסטוריים של האיגוד המקצועי מתארכים עד להקמתן של גילדות הסוחרים והאומנים של אירופה בתקופת ימי הביניים, אשר עסקו בשיפור תנאי העבודה של חבריהן. האיגודים המקצועיים המודרניים החלו להתפתח במיוחד באירופה ובארצות הברית בשלהי המאה ה-18 ובמאה ה-19, עם התפשטותה של המהפכה התעשייתית, בעיקר כתגובה לתנאי העבודה המנצלים שכפו המעסיקים על העובדים. בתחילה הוקמו איגודים מקצועיים כלליים אשר ייצגו את כל הפועלים מול המעסיקים.

עובדים רבים חוששים מהליכי ההתאגדות בניגוד לעמדת המעסיק שמא יאבדו את מקום עבודתם או יספגו הרעה בתנאי עבודתם בשל ניסיונות אלה ולכן במקרים מסוימים פונים העובדים לבתי המשפט בניסיון להגן על זכותם להתאגד.