סוגיית גיוס הנשים לפלמ"ח, משקפת את מעמד הנשים בתולדות היישוב וכן את מעמד הנשים גם כיום, שכן התנועה הסוציאליסטית, תמכה בשוויון זכויות אך מושג זה היה עמום, מעורפל ורצוף בסתירות.

סקירת הספרות הנוכחית עוסקת בנושא השיקולים שמפעילות הצעירות הדתיות בבואן להחליט אם להתגייס לצה"ל או לשירות לאומי.

השירות הלאומי הוקם לפני כארבעים שנה כדי לאפשר לבנות דתיות שאינן מתגייסות לצבא לתרום את חלקן לחברה הישראלית

בשנת 1953 נחקק חוק שירות לאומי, תשי"ג –1953, המחייב, נשים ששוחררו מחובת שירות ביטחון לשרת שירות חלופי לשירות הצבאי (שירות לאומי).

צה"ל נועד להגן על ביטחון המדינה ועל שלמותה, כאשר אי היציבות הביטחונית מדגישה את חובת הפרט לשרת בצה"ל ולהגן על העם והמשפחה. מלבד זאת לצה"ל מקום חשוב ומרכזי בתרבות ובחברה הישראלית.

על פי חוק הביטחון, חובת השירות לצה"ל חלה על כל אזרח ללא הבדל דת , זהות , גזע או לאום. מכאן שגם על אזרחים לא יהודים חלה חובת השירות צה"ל.

בצד הנטייה הזאת, המאפיינת מגזרים מסוימים של האוכלוסייה הישראלית, מופיעה שוב מוטיבציה אידיאולוגית. זו קיימת אצל נוער דתי, נוער מיש"ע ומההתנחלויות, נוער בהקשר הזה יש לציין, שקיימים מגזרים בשמאל, שלגביהם האידיאולוגיה היא הימנעות משירות צבאי. כמו כן קיים המגזר הקיבוצי , אשר התאפיין בציונות, ערכיות ואידיאולוגיה.

התומכים בגיוס הנשים לצבא סברו כי החברה החדשה מחייבת שוויון חברתי בכול התחומים וביניהם גיוס הנשים לצבא באופן שבו לא יקופחו ויקבלו במסגרת הצבאית יחס שוויוני בכול הקשור לתפקודן הצבאי.

זהות מוגדרת כזהות של הפרט המתבססת והשואבת את מרכיביה מהזהות של הקבוצה שאליה הוא משתייך.  הזהות הקבוצתית הבסיסית מורכבת מאלמנטים ומהזהויות שהיחיד חולק עם אחרים מרגע לידתו כגון: המשפחה שאליה נולד. הפונקציות של הזהות הקבוצתית הבסיסית קשורות לתחושת השייכות שלו ולאיכות הערכתו העצמית.

הדתיים הציוניים בישראל מעורבים בחברה הישראלית ומשולבים בתחומי החברה, הכלכלה, התרבות, הצבא והפוליטיקה. במקביל קיימת מגמה של שמירה על הייחודיות של החברה הדתית-לאומית, מגמה המתבטאת בהקמת המינהל לחינוך דתי במשרד החינוך ובשנים האחרונות גם התקבצות בתחום המגורים בשכונות נפרדות לציבור הדתי-לאומי.