הראי"ה קוק (7 בספטמבר 1865 -1 בספטמבר 1935) היה הרב הראשי הראשון של הקהילה היהודית בארץ ישראל המנדטורית.

העבודה הנוכחית דנה בשני אישים אשר הותירו חותם במערכת החינוכית הדתית דהיום ותרמו לגיוונה והם הראי"ה קוק והגאון מווילנה.

הרב קוק, כידוע, היה בונה גשרים בין דתיים לחילונים, והיה בין הרבנים הראשונים ששילבו את הציונות המודרנית בתפיסת העולם התיאולוגית שלו. הרב קוק היה ידוע כבעל מחשבה עמוקה, פילוסוף ומיסטיקן מהפכני, ספרים ממשיכים להשפיע על מרחבים רחבים של החברה הישראלית כיום – במיוחד בבתי הספר השונים של הציונות הדתית, הידועים גם בשם "לאומיים-דתיים". כילד הוא נכנס גם לישיבת וולוזין וכי ישיבה זו הוקמה על ידי תלמידו של הגר"א. על כן חקר המרה השני יגון בגאון מוילנה.

הגאון מווילנה (23 באפריל 1720 – וילנה 9 באוקטובר 1797), היה מנהיגה החשוב ביותר של היהדות של המאות האחרונות. באמצעות ביאורים וכתובים של טקסטים תלמודיים ואחרים הפך לאחד השמות המוכרים והמשפיעים ביותר של לימוד רבני מימי הביניים, שסופרו על ידי רבים מחכמי ישראל הידועים כ"אחרונים".

האישים שנבדקו במסגרת העבודה, נבחרו בשל היותם דומים בתרומתם, הגותם החינוכית, מדובר כאמור בשני אישים "חכמי תורה" שהבינו את הצורך לשלב בין קודש לחול. הם הבינו כי קבלה חייבת להתחבר לכל המדעים, כאשר המדע בכל רוחו, על כל היבטיו השונים – רוחניים ומעשיים, חברתיים וגלובליים – חייב למצוא את מקומו לצד החכמה העליונה-קבלה.