על פי הספרות, מסוגלות עצמית מובילה את הספורטאי להתמודדות טובה יותר על המחסומים, ומובילה אותו לידי רווחה רגשית. ממצאי המחקר מלמדים כי מסוגלות עצמית נקשרת, לביצועים, מומחיות, ידיעות וכושר התאוששות.

סקירת ספרות הדנה בשאלה האם קיים קשר בין פעילות גופנית (ספורט יחידני וספורט קבוצתי) לבין הפרעות קשב וריכוז ומסוגלות עצמית?

מסוגלות עצמית מורכבת מאמונתו של הפרט ביכולתו לארגן ולבצע מהלך או פעולה מסוימת הנדרשת על מנת להשיג תוצאה רצויה. אמונה זו משפיעה על התנהגותו של האדם, על הבחירות שהוא עושה, על מאמציו, על יכולת ההתמודדות שלו, וההתמדה במשימות חייו השונות, ויוצרות בסיס למוטיבציה ומימוש שינוי ההתנהגות.

בעלי הפרעת A.D.H.D. מתקשים לשמור על טווח קשב, או למקד את הקשב במשימה מסוימת. יתרה מכך,  לילדים עם A.D.H.D. אף משימה של כמה דקות יכולה להיות ארוכה מדי וניתן לראות ירידה באיכות ביצוע המטלה.

ענפי הספורט השונים נחלקים לשני סוגי ספורט עיקריים: ספורט קבוצתי וספורט יחידני.  הספורט היחידני מחייב את הספורטאי לסמוך על היכולות שלו, הקריטריונים לביצועים הם חד ממדיים ואילו בביצועי הספורט הקבוצתי  הביצועים תלויים בביצועי חברי הקבוצה.

התפיסה הרווחת היא כי ענף הספורט מהווה זירה שימושית לפיתוח מעלות אופי. תפיסה זו החלה להתגבש עוד בכתביו של אפלטון, ועד להצהרות עכשוויות של פוליטיקאים ומחנכים המתייחסים לספורט כבונה אופי.

פעילות גופנית ואתגרית משמשת כמסגרת ליצירת קשרים חברתיים, תורמת לביטחון העצמי של המשתתף ומעלה את המסוגלות העצמית- האמונה בעצמי שאני שולט בעניינים, אני יכול ומסוגל להצליח ולהתגבר, למרות הקשיים האובייקטיביים שלי. ספורט תחרותי משמש מנוף לטיפול ולשיקום, לחיי עצמאות ולשיפור התדמית העצמית.