על פי מחקרים פעילות גופנית מונעת ו/ או מקלה על הסימפטומים של מחלת הסוכרת .לפעילות הגופנית אם כן, ביטוי ממשי במניעתה של מחלת הסוכרת מאחר שתנגודת לאינסולין מתפתחת גם בעקבות עלייה ברקמת השומן ופעילות גופנית (אירובית) עוזרת לירידה במשקל (שריפת שומנים). מאחר ששרירים בתנועה צורכים יותר גלוקוז מאשר שרירים במנוחה, פעילות גופנית מאפשרת לרמת הסוכר בדם לרדת.

במסגרת עבודה זו, נבחן הקשר בין מחלת הסוכרת לבין הפעילות הגופנית אשר תפקידה לתרום ליציבות הטיפול במחלה.

השימוש הטיפולי בפעילות גופנית כטיפול לחולי סוכרת נזכר לראשונה בשנת 600 לפנה"ס, במאה ה- 18 סברו הרופאים כי אכן פעילות גופנית עשויה לשמש כדרך טיפולית לחולי סוכרת וזאת עוד לפני גילוי האינסולין. במאה ה – 19 חלה דעיכה בטיפול בחולי הסוכרת באמצעות פעילות גופנית ואילו במאה השנים הארונות הודגשה מחדש חשיבות הפעילות הגופנית להורדת רמת הסוכר בדם. בשנת 1921 הוכרה שוב חשיבותה של הפעילות הגופנית כחלק משלושת עקרונות הטיפול בסוכרת ביחד עם האינסולין והדיאטה. כמו כן, נמצא כי קיים קשר ישיר בן פעילות גופנית לבין איזון ברמת הסוכר קרב חולי סוכרת נעורים וחולי סוכרת מבוגרים . ההשפעה העיקרית של הפעילות הגופנית מתבטאת בהפיכת השומנים לאנרגיה.

מטרת עבודה זו הייתה לבחון את הקשר בין פעילות גופנית לבין מחלת הסוכרת.

הבדיקה נערכה באמצעות סקירת מאמרים אקדמיים מבוקרים וספרות רלוונטית.

ממצאי המחקר מעלים בין היתר כי הפעילות הגופנית יעילה כדרך טיפולית בקרב חולים סוכרתיים, שכן ההתעמלות מהווה גורם חשוב בתוכנית השליטה במחלת הסוכרת וליתר דיוק בקרב חולי סוכרת מסוג 2 הפעילות הגופנית רצויה מאחר והיא עוזרת לאיזון הסוכרת ומשפרת את הבריאות אולם בקרב חולי סוכרת מסוג 2 הפעילות הגופנית עלולה לגרום להרעת מצבם על ידי עלייה ברמת הגלוקוז בדם ולעלייה ברמות חומצות השומן וגופי הקיטון בדם.