עבודת סמינריון אקדמית הבוחנת את הקשר בין זהות קבוצתית והערכה עצמית לבין תוקפנות בני נוער בקרב החברה הערבית-ישראלית לעומת החברה היהודית-ישראלית.

האוכלוסייה הערבית עם קום מדינת ישראל מנתה כ- 160 אלף והייתה ברובה אוכלוסייה כפרית ולא משכילה, חלשה, ענייה ונטולת מנהיגות חברתית ופוליטית. ריכוזה התחלק לשלושה גושים, הנגב, המשולש והגליל, ומדינת ישראל העניקה להם אזרחות.
קבוצה זאת היא קבוצת מיעוט מיוחדת במינה מבחינת מצבה ומעמדה האזרחי במדינת ישראל וייחוד זה מבדיל את המיעוט הערבי מקבוצת הרוב היהודית ומשפיע רבות על מערכת היחסים בין שתי הקבוצות.
נכון לשנת 2006, המגזר הערבי מהווה 19.7% מאוכלוסיית מדינת ישראל, לעומת כשני שליש מהאוכלוסייה בשנת 1948.
עקב הפיצול העמוק על הרקע האידאולוגי, דתי בטחוני שקיים בין המיעוט הערבי לרוב היהודי התפתחו פערים רבים בין שני המגזרים. דבר זה מתבטא גם בתחום החינוך, החל מחוסר ההתאמה והשפה של החומר הנלמד היוצרים בעיות זהות לאומית בקרב בני הנוער הערבים, דרך חוסר השוויון בחלוקת התקציבים המביא לירידה באיכות ההוראה. מדיניות הקיפוח והאפליה למעשה רוששה את הערבים מבחינה כלכלית ותעסוקתית הם נותרו ברובם מחוסרי קרקע ודיור, חיו וחיים גם כיום בצפיפות ובדוחק, ערבים מרוחים פחות מיהודים מעט נשים ערביות נכנסות לשוק העבודה לעומת נשים יהודיות, הרשויות הערביות מופלות בכל הקשור למתן תקציבים ממשלתיים והקיפוח הכלכלי ממשיך להתקיים. הקיפוח הכלכלי–קיומי המאפיין את המגזר הערבי מונע מהחברה הערבית להתקדם ולהשכיל, כאשר בשעה שהאוכלוסייה הערבית מקדישה מאמצים ניכרים בהישרדות קיומית אין היא שוהה לתחומים אחרים כגון תחום החינוך.