סקירת ספרות אשר דנה במשתנים :הערכה עצמית של העובד והמשמעות הנתפסת של העבודה וכן הקשר בניהם.

הערכה עצמית מורכבת מאמונות רבות כגון; הערכה אודות המראה של האדם עצמו, רגשות, קוגניציה והתנהגות. הערכה עצמית היא צורך אנושי חיוני להישרדות ולהתפתחות בריאה נורמלית, היא נובעת באופן אוטומטי מאמונותיו, תודעתו, התנהגותו, מחשבותיו, רגשותיו ופעולותיו של הפרט. כלומר, הערכה עצמית מבוססת על הערכת הפרט את עצמו בבחינת יכולתו לשנות את מצבו, להכיר בתכונות טובות/רעות, לחוש חוסר סיפוק ותחושת אומללות (Anjum & et al., 2015).

בהזדמנויות רבות הוצע כי ההערכה העצמית של הפרט, הנוצרת סביב חוויות עבודה וארגוניות, ממלאת תפקיד משמעותי בקביעת מוטיבציה של העובד, עמדות והתנהגויות הקשורות לעבודה. הערכה עצמית בקרב עובדים או  ארגון מבוסס הערכה עצמית קשור לשביעות רצון בעבודה, מחויבות ארגונית, מוטיבציה, התנהגות אזרחית, תפקוד, כוונות תחלופה, וכן גישות והתנהגויות חשובות הקשורות לארגון ((Dust, Rode, Marne Howes, & Ramaswami, 2018). במסגרת הסקירה הנוכחית נבחן הקשר בין הערכתו העצמית של העובד לבין התאמתו לארגון.